ארכיון תג: תנועות מטאטא מהירות

לשלום גד, ביום שבו הוא נולד

אחת הסיבות ששלום גד הוא אמן כל כך נדיר בעיני, היא ששלום לא מפחד לנסות. הוא מחפש כל הזמן את הזווית הבלתי צפויה שממנה אפשר לראות ולהגיד דברים אחרת. שלום מוכיח, שבאמנות אין דבר כזה ש"אין דבר כזה", כמו בסלוגן ההוא של אלדד זיו. הכל אפשרי, אם רק לא קופאים על השמרים, מה שדי נפוץ אצל אמנים, בעיקר המצליחים יותר, שלמרבה הצער משתעבדים לניסיון חסר סיכוי לרצות את טעם הקהל במקום לחפש בתוך עצמם את הדרך.

ביום שבו אני אוולד
אני רוצה להיות מרוכז
שלא אהיה מופתע עוד פעם
ביום שבו אני אוולד
בעלך יביא קפה מהמכונה
והוא יהיה חיוור מקנאה

נסגור את הרדיו ונשים תקליט
הוא יהדהד בכל הבניין
תסתכלו עלי אוכל לצליליו
את הארוחה הראשונה שלי

כל השטיחים בבית מחכים לזה
כל הוילונות בבית מחכים לזה
וכל הכפתורים במערכת
ביום שבו אני אוולד

ביום שבו אני אוולד
כל אלה שניבאו את סוף העולם
תהיה להם הפתעה גדולה

 

מילים ולחן: שלום גד, מתוך "תנועות מטאטא מהירות"

 

הטקסט שלמעלה הוא אקספרימנט הרואי. שיר טעון שמכיל המון: האופטימיות שבהנחה שנזכה להיוולד שוב, התינוק שהוא גם בוגר, התיאור המודע של הרגע שבו נזרעת הקנאה שהס מלהזכיר בין המוליד והנולד, הנרקיסיזם הבריא של "תסתכלו עלי" שכל כך זר לתדמית של האיש שכתב את השיר הזה.

תחושת ההחמצה, ששולחת הרבה מאוד יוצרים לארכיטיפ ההוא של "לחזור לרחם" לא קורץ לגד. הוא פרקטי. אם משהו השתבש, בואו נתחיל מחדש. "שלא אהיה מופתע עוד פעם", במקום להתמכר לרחמים עצמיים, הוא מתכנן הכל. אפילו הלידה תהיה משהו שאתה מעורב בו בצורה פעילה. החיים יתחילו מחדש כשאתה בשליטה מלאה מהרגע הראשון.

הבחירה בנקודת המבט של העוּבַר בדרכו אל החיים איננה רק תרגיל של טכניקת כתיבה. זוהי השקפת עולם שמקרינה אופטימיות אינסופית, מתוך עצם ההנחה שאפשר יהיה להיוולד שוב. הגישה של שלום ולא רק בשיר הזה, בועטת בכל רואי השחורות. או כמו שקרא פעם מאיר ויזלטיר לאחד מספריו, "דבר אופטימי, עשיית שירים", שהרי המהות של הדבר הזה שנקרא יצירה, היא קריאת תיגר על "כל אלה שניבאו את סוף העולם". שלום גד הוא ללא ספק אחד האמנים שמייצגים בנאמנות (ובתשוקה) את המהות הזאת.

וכמובן, יש כאן גם את החיבור האולטימטיבי, המובן מאליו, בין אוכל למוזיקה. רוצה לומר, הארוחה הראשונה שלי חייבת לכלול לא רק את הנוזל המזין המגיע משדי האם, אלא גם את הקלוריות התרבותיות שנושאים איתם הצלילים. ותרבות היא בחירה בין אופציות. במקום לקבל סט מוכן מאת העורך המוזיקלי, או מטעם הפלייליסט, עדיף להקשיב לתקליט, כי ברמה המושגית, תקליט הוא יצירה שלמה ואינטגרלית, בעוד שהרדיו, אפילו במיטבו, מייצר חיבור אפיזודי ומתנדף ברוח של הבזקי אור חולפים.

עזרה בדרך

אז כמו שתגיד לכם כל אישה בהריון בשבוע הארבעים ומעלה, לידה היא שחרור. הרצון לצאת לעולם מתוך הרחם הוא ביטוי מובהק של פורקן וחופש. בדיוק כמו בשיר החדש של שלום, "אני אשתחרר", המנון שממיר תסכול וכעס לעוצמה חיובית ומזכיר שבעצם גם הקשיים, החדשות הרעות, הצרות בצרורות, הפקקים בכביש ודוחות החנייה, המינוס בבנק והשכנים שצועקים – הכל יכול להיות נקודת זינוק למשהו יותר טוב. אם לא יכול להיות יותר גרוע, עדיף להתמקד במה שמשתמע מזה: הכל בדרך להשתפר.

אני אשתחרר מהגב התפוס הזה
ואני אשתחרר מהלחץ בחזה
מהסלע מעל ראשי, מהמוות האיטי
העולם יהיה מקום גבוה יותר כשאני אשתחרר
אני אשתחרר מהאצבע בגבי
ואני אשתחרר מהרגל בבטני
מהרעל האופנתי, מהקבר העתיק
העולם יהיה מקום בטוח יותר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר מהספר השחור
ואני אשתחרר מהשקר האפור
מהספוג ומהגיר, מהלוח ומהקיר
העולם יהיה מקום ישר יותר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר מהחדר העלוב הזה
ואני אשתחרר מהבית העצוב הזה
מהחור המשומש, מהעיר ומהרעש
העולם יהיה מקום רחוק יותר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר מעשר אלף גרם עצמות
ואני אשתחרר מחמש אלף מיליליטר דם
מהפחד של אבא שלך, מהתחת של אימא שלך
את תהיי חופשייה לקפץ עם אחר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר…
ואני אשתחרר…
מהסלע מעל ראשי מהכובע בבטני
העולם יהיה מקום גבוה יותר כשאני אשתחרר…
כשאני אשתחרר…
כשאני אשתחרר…


 

מילים ולחן: שלום גד, מתוך "קוץ ברוח"

מה קישור:

שלום גד בוויקיפדיה

שלום גד בפייסבוק

שלום גד בנדקמפ

רצועת בונוס: קית' קאראדין

על האלבום "אהבה". הופיע ב"מקור ראשון" ביוני 2005

בסצינת בסיום של הסרט 'בחר בי' של אלן רודולף, הגיבורה מתייאשת, קצה בחייה. היא עולה לגג עם אקדח ומתכננת לסיים הכל. קית' קאראדין קולט את זה במקרה ועולה לשם. השיחה מתפתחת והיא מספרת לו על החלומות והתקוות שהתפרקו ונגוזו. לא נשאר לה כלום. בכל סרטי הקלישאה, בשלב הזה הוא היה משכנע אותה בקדושת החיים והיא, נכלמת, היתה מתרצה ויורדת. הפי אנד.

לא כאן. קראדין חוטף ממנה את האקדח, מכוון לרקתו ואומר "את צודקת, לעזאזל התקוות והחלומות". הסצינה נגמרת בהיפוך מרשים ונטול קיטש. הם אכן יורדים מהגג, אבל אחרת. החיים מתחילים מחדש.

שלום גד הוא הקית' קראדין של הזמן הזה. הוא קרא לדיסק 'אהבה' אבל שיר הנושא הוא מעין התקפה על הקונספט ("כל אחד רוצה פיסה ממני / ותמיד יש מי שיקרא לזה אהבה") אבל למעשה הוא מנסח את הכל מחדש: אהבה, תקוות וחלומות. גד מכוון את האקדח לראש ורוצה לזרוק הכל, ומיד אחר כך כותב מכתב אהבה לחיים ולחלומות, שכמו שגד כבר אמר פעם, הם הסיפור האמיתי.

ב־19 קטעים גד מחכה לאהבה, מקדם אותה בברכה, כועס עליה ומתמרמר בגללה, חווה איתה את האושר, ובסופו של דבר מציל אותה מעצמה והולך לנוח לבד. אלו שירי פופ המזדמזים בראש מההאזנה הראשונה. למי שיבחר לראות מעבר לזה, יש לגד עולם שלם להציע, מוסיקלית, אבל לא פחות מזה, טקסטואלית.

שיר הנושא מופיע פעמיים. בפעם השניה הוא מנוגן הפוך. דבר אחד מרשים אפשר ללמוד מהקטע הזה. מתוך כל השיר, המילה היחידה שנשמעת בדיוק אותו דבר גם הפוך היא 'אהבה'. הרי לכם, אהבה: הפוך בה והפוך בה, דכולי בה.

בניגוד לשני אלבומי הסולו הקודמים, שכללו לא מעט בלדות מופנמות ומהורהרות, גד בחר הפעם מסגרת רוק יותר בועטת והדוקה. נגמרה המופנמות. הוא יוצא החוצה, ובכל הכוח שאפשר. לראשונה גד הצליח להגשים את השאיפה הישנה של פונץ' לשלב בין הפאנק של הקלאש לבין רומנטיקה והאובדן ברוח הסמיתס. הוא לא שוכח להכניס גם הפעם מוטיבים של חזנות ומוסיקה יהודית. ועם כל זאת, הוא מייצר הבעה אישית לגמרי.

אם נדמה שהוא מזכיר מישהו אחר- זו רק המעטפת החיצונית. אחרי כמה האזנות עם חוברת המלים ביד, ברור ששלום גד הוא חד פעמי. 'אהבה', כמו אלבומו הראשון, 'סוף המדבר', הוא יצירת מופת של אמן בשל, טעון בכשרון מפעים בעוצמתו. המסר של גד הוא רב ממדי, פצצה עם פתיל השהייה. רק אחרי היכרות מקרוב עם השירים, מבינים עד כמה מוסיקה כזאת, אמירה כזאת, חסרה ברוק הישראלי.

אפשר לצטט שירים שלמים מהאלבום הזה ועדיין לא להצליח להמחיש את חדות ההבעה ואת היופי שגד משיג בעצם הניסיון לגבש אמירה בת חמישים וקצת דקות בעניין הרגש הכי בסיסי והכי נפוץ. שיר 9 נקרא 'אני לא מבין בפוליטיקה אבל אני אוהב אותך וזאת התחלה'. כך יוצר שלום גד את המרווח, ההתנתקות, אם תרצו, בינו לבין מה שקורה מחוץ לד' אמותיו. הפנים הוא החוץ.

וזה לא שגד לא מביט החוצה. בחוץ הוא רואה את הדור הריק, שבא להקשיב, אבל לפעמים לא שומע כלום. "מה עושה הצעיר כשהוא בא לעיר / רוצה לעוף, מוצא עבודה, שוכח הכל / מה עושה הצעיר כשהוא בא לעיר / העיניים אהבה גדולה והאוזניים שקי חול". למרות הרדידות שמקיפה אותו, גד לא פסימי. הוא שואף קדימה. יותר מהכל, המוסיקה שלו מחזירה את התקווה.

תעשה חיים אחי, אבל אל תשכח אותי

מעמיס את הבס על גופו הצנום. שלום גד

לפני הרבה יותר מדי זמן, בחורף לפני שנה וחצי, ראיתי את שלום גד מופיע בפעם האחרונה. מאז אין כבר חורף וכל בוקר מחדש השמש מתחילה לשרוף. ויצא שככה, מדי פעם, יש לי כאבי פאנטום שנובעים מהיעדרה של הופעה סדירה של הבחור הזה.

יש ימים, כמו השבוע, שבהם כל המזון המוזיקלי שלי מורכב משלושה-ארבעה אלבומים. זה לא נובע מדיאטה מוזיקלית משונה, אלא כי בזמן כזה, יש תחושות מסוימות, מפרצי רגש כאלה, שבהם אני מגלה ש"אהבה", "תנועות מטאטא מהירות", "סוף המדבר", "העבד" (וגם "דנה ראתה עב"מ" רצועות 3,6,7 ו-10) הם הלחם והחמאה, הסטייק והסלט. כל אבות המזון בפנים ואין לי צורך בשום דבר נוסף.

בנאי והאחים. אחד חוזר להופיע, לשני אנחנו מחכים (צילום: אבי נתן)

אני אוהב מוזיקה. אני מכור למוזיקה. אני צרכן אובססיבי של מוזיקה. יש לי מאות דיסקים תקליטים וקלטות בבית, שלא לדבר על עיתוני מוזיקה מחו"ל, ארכיון כתבות מקומי, ועוד כל מיני מופרעויות אחרות שקשורות לעניין. אבל יש ימים שבהם הייתי נותן את כל האוסף הזה תמורת איזה שתי הופעות ברצף של שלום גד.

אני אלך איתך
כשהחדר יעלה באש עוד פעם
והעורבים יהיו מעליך
אני אלך איתך

אני אלך איתך
כשכל הזאבים ימצאו אותך
ושוב ירדפו אחריך
אני אלך איתך

כל התשובות ניתנו מזמן
וכלום אף פעם לא הובן
כל האורות דולקים עכשיו
ולא רואים עדיין דבר

אבל אני אלך איתך
והפחד יתעמעם לאט
כמו סתם עוד זיכרון מרוחק
של מישהו אחר

אני אלך איתך

כל התשובות ניתנו מזמן
ושום דבר אף פעם לא הובן
כל האורות דולקים עכשיו
ולא רואים עדיין דבר

אבל אני אלך איתך
כל הדרך פנימה והחוצה
וכל הדרך שמאלה ימינה
אני אלך איתך

אני אלך איתך
אני אלך איתך

 

(מתוך האלבום החדש הבא עלינו לטובה)

כן, מה לעשות, לפעמים להקשיב למוזיקה הזו באוטו או בבית זה לא מספיק. השבוע, תוך האזנה ל'סוף המדבר' השיר והאלבום, מצאתי את עצמי דומע. דווקא השיר הזה, ששמעתי אותו המון פעמים, ושהיה אפילו פעם מיני להיט ברדיו, ובגלל זה נחשב אצלי טיפה פחות, דווקא הוא שיחרר אצלי את שק הדמעות.

פתאום שמתי לב כמה אופטימיות, טוב לב ואהבה יש בשיר הזה. זה הרגע שבו הבנתי שהדיסק לא מספיק לי. אני רוצה ששלום יעמיס על גופו הצנום את הבס, יחבר מיקרופונים ויבטיח לי באופן אישי, שבסוף המדבר יש ים.

אני יודע שזה נשמע קצת פאתטי, אבל אני אוהב ללכת להופעות של שלום גד, כי הוא גורם לי להיות אדם יותר טוב. כן, אתם יכולים לצחוק עליי, אבל הופעה של שלום גד גורמת לי להיות אדם יותר טוב.

ואני אנסה, איכשהו, להסביר: האינטונציה הרגשית של שלום. גם בטקסטים, גם בלחנים, אבל בעיקר באופן שבו הוא שר, כאילו הוא מוציא את המילים מתוכו לראשונה. כל אלה, פעם אחר פעם פותחים אצלי איזה ערוץ רגשי, שהחיים, השגרה, היומיום גורמים לו להיסתם. ולפיכך הוא "מחבר רייט לרייט", תרתי משמע.

 

אתה יושב בהופעה. המוזיקה של שלום גד מתרחשת מולך ובאוזניך, ופתאום, כמו לפי סימן מלמעלה, כמו בתפילה כשאתה ממש מתכוון לכל מילה: אני נזכר בכל מי שאני אוהב אותו, אני נזכר למה אני אוהב.

הרגש הלח שמתחיל את הכל: זוגיות, משפחה, הבן שלי שעוד שבוע יהיה בן שנתיים ואני מרדים אותו כשאני שר לו בלחש "אתה האביב של חיי", או "ככה, כמו שזה. לא הייתי משנה דבר, לא הייתי נוגע בכלום. כמו שזה – זה מושלם".

הערוץ הרגשי הזה, כשהוא סתום, יכול להיות זה שיגרום לך להיות חסר סבלנות, להתנהג מגעיל, לריב, להעליב, לא להקשיב ולא להתחשב במי שאתה אוהב. כשהערוץ הזה פתוח, האהבה נכנסת בכל חלקיק מקום שהתפנה.

שלום עובד בשטיפות גם כשהוא על הבמה. הוא בא ושוטף את כל השחור שמצטבר בארובות של הרגש ומשחרר את מה שנסתם. וזה לא רק הרגש. זאת גם התחושה שאיתה אתה בא הביתה ואומר: אני הולך לקחת את התחושה הזאת ולעשות איתה משהו. אני הולך לחבק את אשתי ואת הילד שלי ולהבטיח להם ש"אם האהבה הזאת תרצה לשרוף אותי, אני אהיה הפחם המאושר בעולם".

(הופיע לראשונה, בגרסה קצת שונה, בפורום מוזיקה של Ynet)

אז כן, אני יודע שהוא עובד על אלבום חדש. אני יודע שלפעמים לאמן לא מתחשק להופיע, אני יודע שצריך להגיד תודה על הכל, הרי בדיוק השבוע אביב גדג' חוזר להופיע וזה אירוע לא קטן בפני עצמו, אבל זה לא משנה לי, אני גם יודע שיש יותר אנשים שמחכים שאריק איינשטיין יחזור להופיע, אז מה?

אירוע לא קטן בפני עצמו. גד והיהלומים בהופעה ראשונה לכבוד "אהבה"

 קריאה נוספת: אסף לבנון מראיין את שלום גד