ארכיון תג: ian curtis

הוא בעולם משלו, אנחנו צופים מהצד. על פיטר הוק מבצע ג'וי דיוויז'ן

הקהל היה סוער, ואפילו קטטה הייתה שם וגרמה להוק להפסיק באמצע שיר. כך נראית סערת רגשות שנוצרת מבאס מוכפל ומשירים נצחיים שמנוגנים לייב

אחרי שהבאסים מצלצלים לך היטב באוזניים, ואחרי שהקהל הסוער מחזיר את הוקי להדרן של "Ceremony", אתה מבין כמה דברים. למשל, שהמיתולוגיה אוהבת את הגיבורים שלה מתים, אבל לפעמים יש יותר מגיבור אחד, ולפעמים הוא זוכה להזדקן ולטפח כרס קטנה, ואפילו יודע לחייך גם אם המילים שהוא שר קודרות ואפלות.

פיטר הוק בתל אביב. פוזה אופיינית

פיטר הוק, האיש שהחזיק את הבאס של ג'וי דיוויז'ן וניו אורדר מהודק אל פיקת הברך, עמד בתל אביב השבוע והוכיח שהוא ההתגלמות של הצליל של שתי הלהקות המיתולוגיות האלה. וזה בכלל לא משנה שלא זכינו לאף שיר של הלהקה השנייה. אף אחד גם לאהבטיח לנו דבר כזה. כך או כך, לשמוע את הוקי לייב זו חוויה מרגשת, למרות כל החולשות.

אז כן, הוא משך זמן, ודחף לקהל סרטון מגובב בקטעי ארכיון במשך חצי שעה. רעיון משונה. אף פעם חשבתי שאין המצאה יותר טיפשית מהופעות חימום, "סרט החימום" שהוקרן עד שהלהקה עלתה היה הרבה יותר אידיוטי ומיותר אפילו מחימום של איזו להקה מקומית עם אספירציות להיות אינטרפול.

וכן, הוא עלה עם מחברת מילים. די מאכזב לגלות שהזמר שלנו להערב לא הצליח ללמוד בעל פה את השירים המופתיים שדורות של לובשי שחור כבר הספיקו לשנן ב-30 השנים האחרונות. דווקא ממי שהיה שם כשהקסם הזה נוצר בפעם הראשונה, שניגן בהופעות לצד קרטיס זצ"ל, שמופיע עם השירים האלה באהבה בלתי מוסתרת, היה אפשר לצפות ליותר הפנמה של המעמד בקדמת הבמה. גם אם נדמה לך שאתה רק הבאסיסט ששר, כדאי שתתרגל שהמיקרופון הוא כלי הנגינה העיקרי שלך.

מחלה משותפת

ואם כבר באס: הוקי ידוע כמי שמתקשה לשיר ולנגן בו זמנית. זו מחלה משותפת ליוצאי ג'וי דיוויז'ן. זו הסיבה שהבן שלו, ג'ק, היה לימינו עם גיטרה באס נוספת. הוקי למעשה ניגן מעט, בעיקר בקטעים שבהם אין שירה. מצד אחד, מאכזב לראות באסיסט ענק כמוהו מטר וחצי ממך על במה בלי לשמוע אותו מנגן, ומצד שני, ברגעים ששמענו גם את הוקי וגם את הוקי ג'וניור, אפשר היה לעצום עיניים ולדמיין שאנחנו בגן העדן של הרוק.

הוקי והבאס. מהודק אל פיקת הברך

באס מוכפל בשירים שבהם הסאונד של הבאס הוא ממילא מאוד מודגש ודומיננטי הופך הופעה מהסוג שהוקי מציע לאירוע ששווה את הכרטיס. למרות המגרעות, למרות החולשה בהגשת השירים, למרות הסרט המייגע בהתחלה. הייתי שם והוקי עשה את מה שרק הוא יודע לעשות, וזה התרחש ממש מול העיניים שלי ותקף שוב ושוב את האוזניים.

ב-23 בנובמבר 2011 זכיתי להיות בדבר הכי קרוב שאפשר להופעה של ג'וי דיוויז'ן. כל השאר זניח.

האהבה תפריד בינינו, הבמאי יחבר

"כל החברים בלהקות האחרות עלו לבמה כי הם רצו להיות כוכבי רוק.

ג'וי דיוויז'ן עלו לבמה כי לא הייתה להם שום ברירה"

טוני ווילסון

 

רובנו, גם אלה שגדלו באייטיז על ג'וי דיוויז'ן, מכירים את הסיפור מהסוף: היה הייתה להקה דיכאונית ואפלה שהסולן שלה התאבד בתלייה. מכיוון שכך, האזנה לשני האלבומים שהוציאה הלהקה עד אותו יום במאי 80', וגם כל מה שיצא אחר כך, היא האזנה שעומדת תחת הרושם הזה. הסיפור האמיתי, כמו תמיד, הוא הרבה יותר מורכב.
 
להקות דיכאוניות היו ויהיו. המיתולוגיה שדבקה בג'וי דיוויז'ן עשתה לה עוול מסוים. מי שזכה להקשיב להם בזמן אמת יכול היה להתרשם מהעוצמה של השירים, אבל לא הייתה לו שום סיבה לראות בהם מכתב התאבדות מתמשך. הרי אם מדברים על התאבדות, למוריסי או לרוברט סמית יש חומרים הרבה יותר "מרשיעים".
 
ובניסוח קצת יותר ברור: אם רוברט סמית היה מתאבד אחרי שהקיור סיימו את הקלטת האלבום "פורנוגרפיה" ב-82', דורות שלמים של מאזינים היו מפרשים כל מילה בשירים המאוד מאוד מורבידיים של האלבום ההוא כמנבאת את המעשה הנמהר המתקרב. אלא שסמית חי עד היום, וככל הנראה חייו בורגניים למדי. למזלנו הוא נשאר כאן מספיק כדי לשבור עוד כמה שיאים כמו "דיסאינטגריישן" (1989).
 
המשוואה ג'וי דיוויז'ן = דיכאון, היא כמעט עלבון לאינטליגנציה, והסרט של גראנט ג'יי מוכיח את העניין. יש כל כך הרבה להקות דיכאוניות, חלקן מתוך בעיות נפשיות, שדיכאון, במובן הקליני שלו מופיע אצל יוצריהן בתיק הרפואי, יש גם להקות של פוזה דיכאונית. אף אחת לא מתאימה לתיאור של ג'וי דיוויז'ן. ובכל מקרה, אם שירי דיכאון זה כל מה שהיה לקרטיס וחבריו לתת לנו, סביר להניח שהם לא היו זוכים למקום שהם קיבלו בהיכל התהילה של הרוק.

"הצליל מתוך בתים הרוסים"

ג'וי דיוויז'ן, בדיוק כמו ההשפעות המוכרות על קרטיס – הולווט של לו ריד וג'ון קייל, "מושבת העונשין" של קפקא, וטכניקת הקאט-אפ של ויליאם בורוז – הייתה ניסיון לומר משהו עמוק, מאתגר ומרגש על החיים המודרניים. אם קוראים היטב את הטקסטים של קרטיס, קל מאוד לראות את המחויבות שלו לדבר הזה. "הייתה תחושה שהוא הבעיר משהו מעצמו בשבילנו", אומר בסרט אחד מחבריו על האווירה בהופעות של הלהקה.
 
קרטיס רק רצה להגיד את מה שהיה לו בפנים. הוא לא התיימר להיות דובר של דור או לייסד ז'אנר מוזיקלי חדש, בטח לא גיבור של מתבגרים מתוסכלים שמוצאים רומנטיקה במילה "דיכאון". הקטעים בסרט שבהם מדברים פיטר הוק וברנרד סאמנר מדגישים את הדבר הזה. הם היו ילדים. רוח הפאנק העניקה להם את היכולת לחלום על יציאה מהמסלול המוכתב מראש במנצ'סטר של שנות ה-70. ארבעת הבחורים הלא ממש אפויים האלה לא יכלו להבין בזמן אמת שהם עושים משהו גדול באמת, משהו שיאפשר להם להסתכל על הגיבורים שלהם בלי להתנצל.


 

הוקי מספר על הרגע שבו סיפרו לו שקרטיס התאבד. הוא היה בדרכו לאכול את ארוחת הצהרים של שבת. הטלפון צלצל ומישהו מהמשטרה אמר לו שהוא מחפש את המנהל של הלהקה ולא מוצא אותו. הוקי לא התרגש. "אני מצטער לומר לך, אבל איאן קרטיס מת", אמר הקול. הוקי אמר, "אוקיי". סגר את הטלפון וחזר לארוחה. כשהחברה שלו שאלה מי התקשר, הוא סיפר לה באגביות את מה ששמע ועדיין לא עיכל.

האנקדוטה הקטנה הזו ממחישה עד כמה הם היו ילדים. כמה משפטים אחר כך הוא מתוודה שלא הלך לראות את קרטיס אחרי המוות, ושהוא מצטער על זה עד היום. כשאתה ילד, קשה מאוד לשכנע אותך ללכת לטקס אשכבה ולראות שם גופה מונחת בתוך ארון, ועוד של חבר טוב שלך.
 

"יכולתי לחיות קצת יותר טוב עם המיתוסים והשקרים"

וידוי קטן: עוד לא ראיתי את "קונטרול". הסיבות הן בעיקר טכניות-לוגיסטיות, אבל אני מודה שסרטים כאלה תמיד סובלים מרף ציפיות לא הגיוני, ובדרך כלל גם לא עומדים בציפיות ממוצעות ומטה. העיסוק ב"סיפור שהיה באמת" באמצעים אמנותיים, תוך שימוש בספר שכתבה אחת הדמויות המרכזיות, ועוד כזו שיש לה לא מעט אינטרסים, מטילה ללא ספק צל ענק על היכולת של במאי כלשהו להגיע לתוצאה ראויה. אני אראה את "קונטרול" גם אם הוא רע, אין לי ברירה. בינתיים, ולאור האמור לעיל, ההישג של "ג'וי דיוויז'ן" של גראנט ג'י מאוד מפתיע ומשמח.
 
כמעט שלושים שנה מאז שאיאן קרטיס תלה את עצמו, הוא ממשיך לרתק את המאזינים ומסתבר שגם לא מעט קולנוענים. קורבין הוא מעריץ ותיק שתמונות הסטילס של הלהקה שצילם הפכו לקלאסיקה בעצמן. מאז הוא הפך לבמאי קליפים מצליח שעבד המון עם דפש מוד. להקה לא רעה, אבל מאלה שקל לראות כמה הן שבויות באימג' ועד כמה חשוב להן לייצר את התדמית ה"נכונה".

 

"האינסטינקטים עדיין יכולים לבגוד בנו"

גראנט ג'י הוא גם במאי קליפים מצליח. הוא האיש מאחורי הדימוי המהפנט של תום יורק באקווריום המתמלא במים בסרטון של "no surprises", והוא גם זה שביים את סרט ההופעה של רדיוהד בעל השם האירוני "meeting people is easy". אגב, גם מייקל ווינטרבוטום עסק באופן לא מספק בסיפור של הלהקה ב"אנשי המסיבות" שהתמקד יותר בטוני ווילסון. ווינטרבוטום גם שילב שירים של ג'וי דיוויז'ן בסרטיו האחרים.
 
הסרט, שביים גראנט ג'י לפני שנה וקצת, הוא בעצם תמונת מראה של "קונטרול". אם הסרט של אנטון קורבין צולם בשחור לבן כדי להתחבר לדימוי של הלהקה כפי שקורבין צילם בסטילס בזמן אמת, הרי שג'י לוקח לעצמו את החירות שיש ליוצר דוקומנטרי להראות גם את ההווה.

ג'וי דיוויז'ן במנצ'סטר. עיר בשחור-לבן, בלי עתיד

באופן לא מפתיע, דברה קרטיס לא התראיינה לסרט של ג'י ורוב הדברים שהיא אומרת מובאים כציטוטים המופיעים כטקסט כתוב על המסך. מי שכן מדברת בסרט ומספקת בכך לא מעט מהסקרנות הטבעית, היא אניק הונורה, האישה האחרת. שמספרת בין היתר על התקופה שבילתה עם קרטיס והלהקה בזמן ההקלטות של "closer". קרטיס נקרע בין החיים עם אשתו ובתו הקטנה לבין בחירה בהונורה.
 
האפילפסיה שהתפרצה והתרופות שקרטיס נאלץ לקחת נגד ההתקפים החמירו את הבעיות, הקטינו את יכולתו להתמודד עם ההחלטות האישיות והמקצועיות שהוא היה צריך לקחת. לא מפתיע לגלות שה-18 במאי 80' לא היה הפעם הראשונה שבה קרטיס ניסה לברוח מכל זה. סאמנר מדבר בסרט בכנות מצמררת על עוד שני מקרים. הוא מספר איך חצה עם קרטיס את בית הקברות לאחר הניסיון השני ואמר, "איזה מזל יש לך, היית עלול להיות פה" וקרטיס השיב לו ב"כן" אדיש, כאילו העניין לא נוגע אליו. במבט לאחור, סאמנר מאמין שזה היה היום שבו קרטיס החליט סופית להצליח בפעם הבאה.

"הטינה מרקיעה שחקים, אבל לרגשות אין לאן לגדול" 

הסרט "ג'וי דיוויז'ן" מצליח לשקף את העבר לא רק דרך קטעי ארכיון נדירים באיכות משתנה, אלא לפרוש לפניך תמונה מאוד מרובת גוונים ולגמרי לא מוגבלת לשחור-לבן. הוא מתאר את העיר ואת האווירה סביב הלהקה כמעט בלי להשתמש בטכניקות מעצימות כמו חיתוכים דרמטיים או הלבשה של ציטוטים מהשירים על אירועים ספציפיים. מורגש שהוא הקפיד להימנע מלייצר אפקט רגשי זול. לא רק בגלל עניינים של טעם טוב, אלא כי ממילא הסיפור מספר את עצמו לבד. מקסימום רואים תמונות סטילס של מקומות ההתרחשות תוך דיזולב עדין לתמונה עכשווית מאותם אתרים. "מקומות שהיו ואינם", קורא לזה הבמאי בכיתוב.
 
ג'י, כמו המרואיינים שלו, לא מנסה להעצים את המיתולוגיה או לבנות מקדש קולנועי לאייקון הדיכאון הגדול. הוא חכם מספיק כדי לא להפוך את הסרט רחוק לעבודה של מעריץ. זאת גם הסיבה שהסרט מצליח לקחת אותך למסע שבסופו תלמד כמה דברים על הלהקה, אבל הרבה יותר חשוב: הוא יכול לגרום לך להבין כמה דברים על עצמך ועל החיים ועל האידיאל שלהם.
 
סרט כזה לא שולח אותך למסע של קסם ואובדן, אלא ממלא אותך בהשראה. אתה מבין עד כמה אתה מוכרח לצאת מאולם הקולנוע ולחיות לחיות לחיות. ולא פחות חשוב: לספר על זה, כלומר, לכתוב על זה, להלחין את זה, לשיר, לנגן. כוח עצום של חיים בתוך האפילה.
 
 
 

וכמה מילים בנושא הקהל:

העובדה ש"קונטרול" של אנטון קורבין מציג עכשיו בהקרנות סדירות פחות או יותר, מחדדת את השאלה ששאלתי את עצמי לגבי הקהל המועט שהגיע בחמישי בחצות לאולם הגדול של הסינמטק. מה שגם גרם לכך שהנהלת הסינמטק העבירה את ההקרנה של יום ו' לאולם הקטן.

אם לסרט עלילתי בעל אפיל "אמנותי" בשחור-לבן על ג'וי דיוויז'ן יש קהל בעיר הזאת, איך זה שלסרט תיעודי על הלהקה אין כמעט צופים. העובדה שהסרט הוקרן לא מזמן בפסטיבל הקולנוע הבריטי, ושבשבוע שעבר נקבעו שתי הקרנות במסגרת "דוק אביב" לא מסבירה את זה. עדיין מדובר בסוג של הקרנה חד פעמית. אפשר לקוות שכותרות התרגום לעברית, מרמזות שהסרט מיועד להפצה מסחרית, או לשידור בטלוויזיה בקרוב.

(כל הכותרות בטקסט הן ציטוטים מתורגמים משירי הלהקה)

הסרט "ג'וי דיוויז'ן": המלצה דחופה

הפירוט המובטח נמצא כאן

הלילה בחצות בסינמטק ת"א יוקרן הסרט התיעודי "ג'וי דיוויז'ן" המתאר את הלהקה המיתולוגית באופן מאוד מעמיק, רציני ולחלוטין לא מתחנף. אם גדלתם על המוזיקה הזאת, אם ראיתם את "קונטרול", ואת "אנשי המסיבות" רק כדי לנסות ללמוד קצת על החיים שמאחורי השירים של איאן קרטיס – הסרט הזה הוא בעצם מה שאתם צריכים.

אתמול הוא הוקרן באולם הגדול של הסינמטק בפני שלושים איש בקושי. זה מוזר בהתחשב במעמד של הלהקה בדברי הימים של הרוק בכלל, ובהתחשב בהשפעה של ג'וי דיוויז'ן על המיתולוגיה התל אביבית של הפינגווין בפרט. שלא לדבר על כך שמדובר בהקרנה חד פעמית לסרט באורך מלא הכולל תרגום לעברית, שמי יודע איפה אפשר יהיה לראות אותו אחר כך, אם בכלל.

קרטיס. יותר מאשר פוסטר בשחור-לבן למתבגרים דכאוניים

הסרט, שביים גראנט ג'י לפני שנה וקצת, הוא בעצם תמונת מראה של "קונטרול". אם הסרט של אנטון קורביין צולם בשחור-לבן כדי להתחבר לדימוי של הלהקה כפי שקורבין צילם בסטילס בזמן אמת, הרי שג'י לוקח לעצמו את החירות שיש ליוצר דוקומנטרי להראות גם את ההווה ולהציג לצופה דמויות שהן בני אדם, לא "גיבורים".

הסרט "ג'וי דיוויז'ן" מצליח לשקף את העבר לא רק דרך קטעי ארכיון נדירים באיכות משתנה, אלא לפרוש לפניך תמונה מאוד מרובת גוונים ולגמרי לא מוגבלת לשחור-לבן. ג'י, כמו המרואיינים שלו, לא מנסה להעצים את המיתולוגיה או לבנות מקדש קולנועי לאייקון הדיכאון הגדול. הוא חכם מספיק כדי לא להפוך את הסרט רחוק לעבודה של מעריץ. זאת גם הסיבה שהסרט מצליח לקחת אותך למסע שבסופו תלמד כמה דברים על הלהקה, אבל הרבה יותר חשוב: הוא יכול לגרום לך להבין כמה דברים על עצמך ועל החיים ועל האידיאל שלהם.

"ג'וי דיוויז'ן", במאי: גראנט ג'י, הערב, יום ו', בחצות, סינמטק תל אביב.

הסרט בפסטיבל טורונטו

יאיר רוה על "קונטרול"

דנה קסלר על הלהקה, "קונטרול" והסרט שלי ג'י

אתר מעריצים עם הטקסטים המלאים והרשמיים

על עולם המרצ'נדייזינג והלהקה