Tag Archives: john cale

האקורדיון של סוזי, היריקה של שאול

פעם משפט אחד נחרץ היה שולח אותי לחנות התקליטים או מרחיק אותי לזמן רב עם יצירות מופת שנקטלו בכישרון ובנחישות של יודעי דבר. סוזי והבנשיז, למשל

מבקרים טועים. נקודות המבט משתנות עם הזמן. מה שהלהיב פעם ונשמע חדשני ומרתק יכול לעורר גיחוך היום, ולהיפך. המוזיקה שגדלתי עליה באייטיז הייתה לא פעם כזו ששמעתי רק אחרי שהגעתי הביתה מהחנות עם התקליט ושמתי אותו מתחת למחט.

לא תמיד אפשר היה לדגום ברצינות את המוצר בחנות. לפעמים האזנה חטופה הורסת את כל החוויה ואפילו גורמת ליצירת מופת להישמע בלתי אטרקטיבית כשמשמיעים לך כמה שניות מכל קטע. אז מה עושים? סומכים על מבקרים. צוברים טעם שמבוסס על כותבים שמרשימים אותך בתיאור שלהם ובנימוקים שהם מציגים להכתרת אלבום כמופלא או לקטילתו כמחורבן.

Siouxsie-siouxsie-and-the-banshees-3376389-394-490

סוזי והבנשיז. עטיפת הסינגל Peek-a-boo. לא שירי סוכנות

בעידן שבו כל שיר, אפילו נדיר ונידח, יכול להימצא בקלות, וכל ויניל במהדורה מוגבלת היה הופך למרושש אספנים, קשה להסביר איך קונים תקליט רק כי שרון מולדאבי, או מיכאל רורברגר, או בועז כהן או מיכל ספיר כתבו עליו בכישרון את דעתם הנחרצת, או הפיוטית מאוד.

הנה דוגמה ממש מקרית. אינני מאוהדי סוזי והבנשיז. כלומר, לא במיוחד. יש ריספקט כי רוברט סמית ניגן איתם בתקופה שנחשבה לשיאם היצירתי, ויש כמה שירים טובים. אבל ראיתי בהם האחים הפחות מוכשרים של הקיור. ככה יצא שבשלהי שנות השמונים לא טרחתי לעקוב אחריהם. סמית כבר הראה שעתידו עוד לפניו. רק לקראת סוף העשור הוא יצר את "disintegration" שכל שיר שבו מביס קריירות מוזיקליות שלמות של קולגות מאותה תקופה, שלא לדבר על ההווה.

siouxsie-and-the-banshees12

סוזי עם רוברט סמית. אלבום אחד שלו מביס קריירות שלמות של קולגות

כשיצא השיר הזה נתקלתי בו לראשונה דרך דפי הפנזין "זהב שחור" (גיליון 3, היו רק ארבעה). שאול גרוסברג, עו"ד ורוקר ודמות מיתולוגית באנדרגראונד המוזיקלי והתרבותי של ישראל בשנות השבעים והשמונים, התעצבן על סוזי ובעיקר על האקורדיון, שעשה לו אסוציאציות לשירי סוכנות. העותק נמצא אצלי איפשהו, אבל לא ממש נגיש (אבל ערן דינר שלף עבורי את העמודים הרלוונטיים ועוד כמה שורות הם לפניכם כאן). זוכר היטב איך הוא סיפר שעצר את השיר, הוציא את התקליט מתוך הפטיפון, "הבאתי עליו יריקה כמו שהיינו עושים בימי הפאנק העליזים". כל הטקסט זכה לכותרת "הרהורים סופיים על המגפיים של סוזי" (ושוב תודה לערן).

גרוסברג על סוזי, "זהב שחור" גיליון 3, 1988. ותודה לערן דינר

גרוסברג על סוזי, "זהב שחור" גיליון 3, 1988. ותודה לערן דינר

לאן נעלמה הקלגסית

לאן נעלמה הקלגסית?

בתור זיכרון זה אחלה. ובאמת שלא אבל הוא טעה. חיטוט בנבכי הסולסיק הביא אותי לשמוע אותו ביומיים האחרונים בלופ. ממתק ממכר. איך אפשר לקבוע בתוקף כזה שמדובר בשיר שראוי למוכטה ולהישאר חירש לחלוטין לאפקט שהוא מייצר על המוח?

אז לעשות מה שאי אפשר היה ב-1988: לקרוא חומר רקע. לא מפתיע שהסמפול שעליו נבנה השיר (כשהוא מנוגן לאחור, כמובן) נלקח מהסשן שבו הקליטו סוזי והבנשיז את "Gun" של ג'ון קייל הגאון. השיר של קייל הוקלט לאלבום הקודם, שהיה כולו גרסאות כיסוי וגרם לכמה מבקרים לטעון שמדובר ביובש יצירתי ושהבנשיז גמרו את הסוס. גם הם טעו.

"פיק-א-בו" הוא מהשירים הנדירים שנדלקתי עליהם בלי להבין את המילים בכלל, ואני הכי איש של מילים. דווקא היצירה הזאת מראה שכשהמוזיקה מפוצצת בטונות של השראה ורעיונות, המילים יכולות באמת להיות רק עיטור מוזיקלי. הטרק המבריק הזה נבנה לפי ויקיפדיה במשך שנה של הקלטות, כולל טריק שבו סוזי שרה כל שורה לתוך מיקרופון אחר, מה שהשיג את האפקט הספירלי המרחף, אבל ממש לא במובן ההיפי שהפאנק כל כך תיעב. אלא שיר פסיכדלי שמתאר עולם כאוטי. דיגיטלי. מבולבל.

יש תקווה גם בשבילו – על שתי הופעות של ג'ון קייל

 

חושך בקהל. שלט פרסומת מוזז הצידה וחושף דלת. דרך הדלת נכנסים ועולים הגיטריסט דסטין בויאר, המתופף מייקל ג'רום, שכבר עמדו על הבמה הזו לפני שש שנים, והבסיסט ג'ואי מרמבה, שהצטרף להרכב השנה. וכשאני אומר "ההרכב", אני מתכוון ללהקה של ג'ון קייל. גאון מוזיקלי, מולטי אינסטרומנטליסט, וכמו שמקובל תמיד להסביר, חבר הוולווט אנדרגראונד. 

 

 

בהופעה הקודמת על אותה במה, הצלילים הראשונים העבירו רטט בקהל. זו הייתה הוויולה החשמלית שהתחילה את "Venus in furs". הפעם היה זה האינטרו הארוך של "קפטן הוק", שיר מופלא שתועד רק באלבום הופעה שהוקלט ב-1979 במועדון הניו יורקי המיתולוגי CBGB. זו הייתה הפתעה שמתאימה לקייל. בכלל, לראות ממרחק נגיעה אמן בן 69 שלא מפסיק לחדש במוזיקה שלו, ושלא חושש לאתגר את עצמו ואת הקהל, זו חוויה מפתיעה בפני עצמה בתרבות הרוק הקיימת.

 

החוקים של הרוק אומרים שבאלבום הראשון אתה נותן את כל מה שיש לך, ולכן הוא בדרך כלל השיא שלך, באלבום השני אתה מנסה לשחזר את ההישגים, ואם אתה בכל זאת מצליח, אתה צפוי לדעיכה יצירתית מהאלבום השלישי ומעלה. יוצרים ששרדו איתנו עשרות שנים מכירים את הטענות של הקהל, שתמיד רוצה לשמוע שוב את השירים הישנים. אהד פישוף תיאר את ההשתלשלות הזאת בשורה "אף אחד לא אוהב את החומר החדש / כשאתה רוצה לבוא / והם רוצים ללכת".]

 

כולם אוהבים את החומר החדש

 

אצל קייל, כולם אוהבים את החומר החדש. שלושה שירים חדשים ביצע קייל בכל אחת משתי ההופעות בתל אביב. השירים אמורים לצאת רק באמצע ספטמבר ב-EP חדש, אבל הקהל קיבל אותם באהבה, כמו שהוא קיבל את " Outta the bag", "סולד מוטל" ו"פרפקט" מהאלבום האחרון והמצוין של קייל שיצא ב-2006. היה תענוג לראות את הנגנים, שנולדו מן הסתם אחרי שקייל כבר הופיע סולו, ואת הצעירים בקהל, חלקם הגיעו לשתי ההופעות, כשהם שרים כל מילה גם בשירים החדשים יחסית.

 

קייל הוציא אלבום בכורה ב-1971, ומחזיק שני אלבומים שנחשבים יצירות מופת על זמניות, פריז 1919 (1974) ו"מוזיקה לחברה חדשה" (1982), אבל הוא בחר להתעלם מהשירים המתבקשים וללכת על מה שעניין אותו לשיר. כך קיבלנו בזאפה את "אמסטרדם" בן ה-40, ואת "satellite walk", מאחד האלבומים הפחות מוכרים שלו, ושלא בצדק, שיצא ב-1985.

 

בלי קרקע יציבה

 "קפטן הוק" הוא המנון של גבר אבוד שמנסה להימלט מהעולם שסוגר עליו אבל לא מוצא קרקע יציבה. כשהוא מספר ש"עברתי את כף התקווה הטובה, אבל אין תקווה בשבילי", אתה מרגיש גופרית צורבת בגרונך. כשהוא שר "אני לא יכול להמשיך לחיות ככה", אתה דומע. כשהוא צועק "יהיה מה שיהיה, אני הקפטן של החיים האלה", מהדהדת ההכרזה הזו, נואשת, ונחבטת שוב ושוב על הקירות שמסביבנו.

 

מי שהיה בשתי ההופעות, כמוני, קיווה מן הסתם לשתי הופעות שונות, לשירים שונים בכל הופעה. זו תקווה טבעית, אם כי לא ממש ריאלית. היו כמה שירים שהוחלפו, אבל אין ספק שהיה מדובר באותה "הופעה". אפשר היה להתאכזב מזה, אבל מה לעשות שבבארבי, כשסוף סוף קייל על הבמה, כל מה שיכולתי לרצות הוא לשמוע שוב את האינטרו ההוא של "קפטן הוק".

האנרגיה של קייל, שהתחיל על הקלידים, עבר לגיטרה חשמלית, ואחר כך לאקוסטית, ובחזרה, הייתה כובשת לאורך המופע כולו. מי שהתלונן על היעדר ההדרן בהופעה הראשונה, או על ההדרן הקצר יחסית בהופעה השנייה, בבארבי, לא יכול היה להאשים את האיש בעייפות. זו לא העייפות שמנעה מהערב להמשיך. זו הגישה של קייל, שמוכן לתת לקהל את כולו, אבל לא מוכן להתחנף.

 

קרוב ללב

 

קייל של הבארבי נראה מרוצה מהאווירה סביבות יותר מזו שהייתה בזאפה. אולי הסיבה נעוצה בעובדה שהבארבי היה מלא עד אפס מקום בעוד שהזאפה, שגם ככה קטן יותר, לא היה מלא כל כך. פגשתי לא מעט אנשים כמוני, שהיו בשתי ההופעות. שכמוני, מחזיקים את הדיסקוגרפיה הענפה של קייל בבית וקרוב ללב. ואיך אפשר שלא.

 

קייל עם האקוסטית בזאפה. הדובים ביער והאפיפיור ברומא

לקייל יש איזה עניין לא פתור עם נשים בוגדות. ב"אמסטרדם" הוא שר:

 

She says she fell in love

With men who knew the way to treat a lady

Her life has settled for the best of things

That I couldn't give her

And it's not her fault, she's not the one to blame

Come down, come down, come down once more

And I do believe the journey did her well

 

היא התאהבה באחר, אבל זו לא אשמתה, והוא עדיין זקוק לה ומודה שהנסיעה הרחק ממנו עשתה לה טוב. ב"guts" שבוצע בבארבי, הוא מתעד את הסיפור הידוע שהתרחש בלילה שלפני ההופעה המיתולוגית והמשותפת שערך ביוני 1974 עם ניקו, בריאן אינו וקווין איירס. עבור קייל זה היה האתגר שבהופעה כאמן סולו. באוטוביוגרפיה שלו, "What's Welsh for Zen", הוא מספר איך ההופעה ההיא, שתועדה באלבום "June 1, 1974", הייתה הנקודה שבה הוא התאהב בהופעות והפך לחיית ההופעות שהוא עד היום.

 

אבל באותו לילה שלפני, קייל תפס את אשתו, סינדי. עם איירס. אם יש לכם ספק לגבי מעשיהם, בא השיר ופותח עם תיאור חד כתער וזועם כזה:

 

The bugger in the short sleeves fucked my wife

Did it quick and split

גם בשירים החדשים אפשר היה למצוא רמזים לגבר ההוא, המוכה והזועם.

 

 

You asked if you hurt me

Whaddya mean by that

Looked round the corner

You don't remember that

 

אבל אסור לטבוע בתוך המילים. בניגוד לאמנים רבים שכרתתי איתם ברית בגיל ההתבגרות, קייל הוא היחיד שלא באתי אליו רק על סמך המילים. ההוכחה היא שבאוסף שלי אין בכלל דיסקים אינסטרומנטליים. חוץ מאלה של קייל. והם לא סתם על המדף. הם ליד המערכת. בתיקיות המחשב המיועדות להאזנות חוזרות. צרובות להאזנה במכונית ברגעים הנכונים. גם בהופעה,

 

האוזניים פשוט נפקחו באושר לשמע השכבות שקייל ולהקתו יצרו מהשירים. ליינים של קלידים שהפכו את השירים על פיהם. ריפים של גיטרה וקולות רקע שהפכו את המנגינות לתרועת ניצחון. אני אוהב לצפות בקייל מסמן את הסימנים הקטנים בעיניים ובתנועת יד קלה למוזיקאים שאיתו. כיוצר עם רקע קלאסי, מי שיתאמץ יצליח לראות אותו מנצח על ההרכב ומפעיל אותו תוך כדי שירה ונגינה אינטנסיביים. כשאתה עומד מולו ורואה את הסימונים, ואחר כך את החיוכים, כך אתה יודע שהחושים שלך נתונים בידיים טובות ומיומנות.

 

הופעות מחו"ל לא עושות עליי רושם. לא הייתי בלאונרד כהן, לא בפול סיימון, לא בבוב דילן, אפילו לא בסווייד. אני חייב לשמור את מעותיי הדלות להופעות של ג'ון קייל. עכשיו ובימים האחרים.

 

לינקים:

ראיון שלי עם ג'ון קייל ב"גלובס" לקראת ההופעות בארץ

אתר מעריצי קייל. כל מידע שתצטרכו

הרומן שלי עם ג'ון קייל

 

לא בתפקיד משני. הוולווט אנדרגאונד. קייל ראשון מימין

בסכמות של עיתונאים, יחצנים וכותבי פריוויואים, תמיד יסבירו שג'ון קייל היה ב"ולווט אנדרגראונד". שם הוא ניגן על ויולה חשמלית ובאס. מקובל לחשוב שבוולווט קייל שיחק תפקיד משני, לכאורה, כי הוא לא היה היוצר. בעיני, קייל הוא הוא האיש החשוב שיצא מהלהקה הענקית ההיא. אם מעריצי ביטלס נחלקים לאנשי פול ואנשי ג'ון, עבורי, כמעריץ של הוולוט, בין ריד לקייל, תמיד אלך עם קייל. בין אם זה למינימליזם אוונגרדי או שזו מוזיקה סימפונית אינסטרומנטלית.

  

תמיד אלך איתו. קייל כפי שצולם ע"י המחבר. דן ת"א 2006

 

כתולעת של עיתונים ותקליטים, הטעם המוזיקלי שלי התגבש מקריאה בכל חומר כתוב שהצלחתי למצוא. כשהאנגלית שלי הייתה בחיתוליה, וה-NME היה יותר מדי בשבילי, 'קליפ' של 'חדשות' – עם שרון מולדאבי, יובל לוי, גיורא פרבר ואחרים – היה מקור האינפורמציה העיקרי. אני זוכר ראיון שעשו שם עם יוסי אלפנט. הוא סיפר שם על התקופה שלו בניו יורק ("כל מדרכה שם מזכירה לי דילר אחר", הוא אמר שם וזה נחרט בי). בין חוויות ניו יורק שלו, הייתה פעם שבה הוא פגש את ג'ון קייל באיזה באר והם השתכרו יחד. אלפנט סיפר שקייל בכה לו על הכתף, שהוא כישלון ולמה לעזאזל הוא לא יכול לכתוב להיטים כמו סטיב מילר. הייתי ילד. עוד לא ידעתי כל כך מי זה קייל, למרות שאפשר היה להבין מההקשר שעבור אנשים "כמונו" קייל לעולם יהיו שווה הרבה יותר מסטיב מילר. זה היה הרגע הראשון שבו רציתי להקשיב לקייל ואולי אפילו לחבק אותו. בפנים, בתוך הלב, כבר ידעתי שקייל ואני עוד ניפגש.
 

 

זה לא קרה מיד. רשימת הקניות שלי בביקורים ב"בית התקליט" המיתולוגי בפינסקר התארכה עם כל גיליון של 'קליפ', ככה שקייל חיכה עוד קצת. פגשתי את "פריס 1919" במקרה במדף של מוזלים והחלטתי לקחת הביתה. אני מתבייש לומר היום, אבל לא התחברתי. משהו שם נשמע לי עמום. היום אני נוטה להאשים את איכות ההדפסה של התקליט, אבל אין לי הוכחות, כי לא הרבה זמן אחר כך, מכרתי אותו.

ובכל זאת ידעתי שהאיש הזה ישנה לי את החיים. הזמן עבר, ואז יצא האלבום ששתי הצ'ילבות, ריד וקייל, הקליטו לזכר הפטרון מימי הוולווט, אנדי וורהול. 'שירים לדרלה' היה השער דרכו נכנסתי לעולמו של קייל. שמתי לב איך השירים שקייל שר לופתים אותי במקום יותר עמוק. כשהוא שר את 'Forever Changed', אני חושב שהתחלתי להבין. היה משהו בקול שלו. מעין צורך דחוף לומר משהו. היה לי ברור שיש לו משהו שהוא חייב להגיד לי. ואני חייב להקשיב. 
 

שלוש שנים אחרי זה, כבר הייתי בצבא. אז יצא אלבום ההופעה "רסיסי עונה גשומה". קניתי את הקלטת וישבתי עם האוזניות בדרך לבסיס ליד טבריה, שלוש וחצי שעות נסיעה עם אם 16 מקוצר הנשען על רצפת האוטובוס ומכה בי עם כל פניה של הנהג. הקשבתי הלוך וחזור. ועוד פעם בדרך לסככת העבודה, ועוד פעם בטייפ הנייד על ארבע סוללות עם הכיתוב (צ). ובסוף היום, שוב.

הפסנתר העירום, הגיטרה האקוסטית שאיננה מתחנפת לרגע. הפראות והעדינות. "רסיסי עונה גשומה" הוא מסע מרהיב על פני עשרים ומשהו שנות קריירה. כולל שני קאברים מהסוג הבלתי נשכח, אחד לקלאסיקה של אלביס, 'הארטברייק הוטל' ואחד שאפילו מי שלא שמעו על קייל מעולם, אבל פותחים גלגלצ מדי פעם מכירים – 'הללויה' של ליאונרד כהן.
כמה חודשים אחר כך, עשה איתי הגורל עוד חסד, קייל בא להופיע בסינרמה עם הסט ליסט של האלבום. לא היה מאושר ממני. הרי לא מכבר הוטבלתי סופית לדת הקיילית, והנה כבר זכיתי לראות אותו על במה. שר את 'קלוז וואץ'" ומקדים ואומר, כמו בדיסק, "זה שיר אהבה, אז חבקו את מי שאתם אוהבים".

חבקו את מי שאתם אוהבים. 'רסיסי עונה גשומה'

בארון הדיסקים, מדף הקייל שלי הוא מהכבדים במדפים. נדמה לי שלא רק מספר האלבומים שהוא הוציא גרם לכך, אלא העובדה שגם היום, כשהוא בן 64, הוא רחוק מאוד מלהיות אחד שעתידו מאחוריו. רק לפני שנה הוא היה שוב בארץ והופיע עם להקה שרוב חבריה נולדו מן הסתם אחרי ש'קלוז ווטץ" כבר היה לקלאסיקה.

בניגוד לאמנים אחרים, התברר שאלבומי קייל הטובים ביותר הם אלה שהוקלטו בהופעה. אם מתוך עשרים ומשהו הדיסקים של קייל שיש לי הייתי נאלץ לבחור בשלושה. מן הסתם, היו אלה שלושת אלבומי הלייב: 'סאבוטז' / לייב" (1979), "גם לבוקרות יש את הבלוז" (1987) וכמובן, "רסיסי עונה גשומה" (1993). שלושתם מציגים את קייל בשלושה מצבי צבירה שונים לחלוטין. פאנקיסט, רוקר מהאולד סקול ומאסטרו אירופי עם זיק של טירוף בעיניים (בהתאמה)

סבוטאז' /לייב- הופעה במועדון CBGB, בית האמיצים של חלוצי הפאנק הניו יורקי. תשעה שירים קורעי לב ובועטים בבטן. קייל מוקף בנגנים שמבינים אותו מצוין. הוא הולך איתם רחוק, ויודע שהגיטרה היא הרובה שלו. "זה הבוקר שאחרי", הוא שר ב'רְאָיָה', "הלוואי ויכולתי לזכור מה עשיתי אתמול / אם הייתי ילד טוב, או אם הלכתי מכות". חלק מהיופי באלבום הוא שרוב השירים לא מופיעים בשום תקליט אולפן.

 
 

גם לבוקרות יש את הבלוז– בעטיפה שנראית כמו של בוטלג (ולא כך הוא) יש שמונה שירים. גם הם ברובם לא מופיעים בשום אלבום אחר. הקלטה של שתי הופעות שנערכו בערך באותו זמן של סבוטאז', אבל עם הרכב אחר לגמרי. בשיר הנושא הוא מקונן: "הם קוראים לזה אהבה, כן הם קוראים לזה אהבה / וזו רק אהבה / אבל זו רק אהבה". מילים כתובות לא יספיקו. צריך לשמוע.
 
 

 

 

רסיסי עונה גשומה– עשרים שירים כשרק קייל על הבמה. פעם בפסנתר ופעם על הגיטרה ויש לו שפע של אנרגיות. הוא נותן כבוד לכל מילה, אם היא שלו, ואם של דילן תומס. לוקח אותך ביד לכל פינה אפלה. אתה נפעם מהיופי, נבעת מהכאב ומדמם מהכרת תודה.