לילה אחד בשיקגו, עם ג'ולי דיירון ומאונט אירי

 
מסיבות שקשורות לעבודה, מצאתי את עצמי לפני שבועיים (כן, הרשימה הזאת קצת התעכבה) בעיר מגוריו של הנשיא הבא של ארה"ב. התאריכים היו נתונים, הערבים היו פנויים. נשאר לגשת אל הרשת ולברר מה יביא המזל מבחינת הופעות בזמן הזה.

לאונרד כהן, אם שאלתם, לא עלה בגורל הפעם. אבל שלוש הופעות נהדרות אחרות כן. והן היו רובן ככולן מפגש ראשון. כלומר, מסע היכרות עם אמן חדש כשבונוס גדול בצידו: לא דיסק, לא קובץ מחשב מקומפרס, אלא היכרות ממש, גיטרות והכל, לייב, כמה מטרים מהאוזניים והעיניים שלי.

מספר האזכורים שמצאתי לג'ולי דיירון בעברית היה מצומק מאוד, וגם באלה, נתקלתי בדיעבד. ראיתי שדיירון אמורה להופיע, עם עוד שני הרכבים,  בערב השני שלי בעיר, כך שיהיה לי זמן להתאושש מ-13 שעות טיסה ולהגיע במצב של הקשבה להופעה, ניסיתי להזמין לי כרטיס עוד מהארץ, באינטרנט, אבל לא הלך. נשאר להגיע ולתת לגורל לעשות את שלו. אם יהיה סולד אאוט, יהיה. אם לא, נראה מה היא שווה.

דלת אדומה ובחורה עם סיגריה

בערב ההופעה התלבטתי. לא הייתי בטוח אם ללכת להופעה הזאת או לאחת אחרת, או בכלל להעביר את הערב בבילוי שאינו כולל גיטרות, בירה ומערכת הגברה. למזלי, החלטה של הרגע האחרון הובילה אותי, לאחר טיול ארוך ברגל, באזור שמשמש בשעות היום כשוק סיטונאי, אל דלת אדומה שעליה הייתה הכתובת כמו שהופיעה ב"טיים אאוט שיקגו".

"אתה להופעה?", שואלת אותי בחורה עם סיגריה שעומדת בחוץ עם בחור בעל בלורית וכפכפי אצבע. "כן", אני אומר לה, "אני מקווה. אם נשארו כרטיסים, הרי באתי ברגע האחרון". היא מחייכת. "אני בטוחה שנשארו עוד כמה. זה בקומה שלישית. תהנה!". אני פולט "תודה" כמעט בלי קול ונכנס. רק במדרגות אני פתאום שואל את עצמי אם לא מדובר במקרה בדיירון עצמה. הרי זה לא שאני ממש יודע איך היא נראית.

אצל הבחורה בכניסה, התבקשתי להוכיח שאני מעל 21 בשביל הזכות לקנות בבר המאולתר למחצה של המקום שתייה "של מבוגרים". הדרכון שלי הסגיר שנת לידה כנראה פרה-היסטורית מבחינתה, והיא הגיבה ל-1973 באגודל מורם. זו הייתה סוג של מחמאה, אבל היא הביאה אותי לחשוב שאני הולך להזקין מאוד את ממוצע הגיל בפנים.

ג'ולי דיירון והגיטרה. תירגעו, זה יום שני, ועוד שבוע אובמה נשיא (צילום: מאד פלאואר)

טוב, ברור לכם שדיירון ופרד סקוויר, הגיטריסט שלה, היו שני החבר'ה שבחוץ. לאחר עשר דקות ופחות בירה אמריקנית גרועה שנשלפה מאמבטיה של מי קרח, השניים נכנסו פנימה ועלו לבמה. לפני שהתחילו הם הזמינו לבמה איזה בחור שמנמן ואפור שיער שהקריא סוג של שיר והציג אותם.

שלושה הרכבים אמרנו, אבל ערב מאוד הומוגני מבחינת האווירה: עלו ראשונים סקוויר שירה וגיטרה ודיירון בתופים. הצמד נטל את השם המשעשע calm down it's Monday. הקהל היה בסביבות 120 איש כשהם התחילו לנגן. היא על התופים והוא שר. הדיאלוג שלהם עם הקהל היה נבוך, חצי אינטימי וקצת הזוי. השירים של calm down it's Monday נשמעו לא רע, ואולי הייתי זוכר מהם יותר, אם מה שבא אחר כך לא היה כל כך יפה ונוגע.

קצת רעש בבקשה

כשדיירון עוברת לקדמת הבמה, אני שמח לגלות שהיא תולה על עצמה גיטרה חשמלית. עם כל הכבוד לשירי האהבה המרירים מתוקים שלה שיצא לי לשמוע, רציתי קצת רעש. היה באמת קצת רעש. רוב השירים בסט שדיירון ניגנה, ואת זה אני יודע עכשיו הרבה יותר טוב מאשר בזמן ההופעה, היו מתוך האלבום המצוין שלה "woke myself up".

דיירון, מוזיקאית קנדית שהחלה כבסיסטית של להקה אלמונית למחצה שנקראה על שם שיר של סוניק יות, eric's trip, הפכה עם קריירת הסולו שלה לזמרת שנעה בטריטוריה שבין לאונרד כהן לג'וני מיטשל. העבר שלה באזורים היותר אלטרנטיביים, חילץ אותו מלהיות עוד זמרת פולק חסרת ייחוד.

כך לפחות התרשמתי כשהיא עמדה מולי עם הגיטרה השחורה ועם הגישה הביישנית הזאת, שאתה פתאום לא מאמין שהבחורה כבר עשר שנים עומדת ככה מול קהל, שלא לדבר על זה שההופעה בשיקגו היא רק חלק מסיבוב של הופעות ערב ערב בכל רחבי ארה"ב. למחרת השלושה כבר נתנו את אותו סט באינדיאנה, אם אני לא טועה.

 
 

אבל כל מה שהיה עד אותו רגע ייזכר כהכנה למה שבא אחר כך אחר כך. בחור אחד, גיבור אינדי במקצועו, פיל אלברום, זה השם. אלא אם אתם מעדיפים לקרוא לו mount eeire, או אולי, the microphones.

אלברום עם קהל מכל הכיוונים. שאף אחד לא יעמוד

אלברום עולה לבמה עם סוודר גיקי להחריד, והופך את האווירה לעוד יותר אינטימית. "אני לא רוצה שאף אחד יעמוד בהופעה שלי", הוא אומר לקהל. "תתקרבו. ומי שאין לו מקום לשבת, שיבוא לשבת על הבמה". חשבתי לרגע על ימי ההתפרצויות של הקהל להופעות של מוריסי, אבל אצל אלברום זה אחרת. תוך חצי דקה ישבו מאחוריו בערך עשרים איש. שקטים וקשובים. והוא התחיל.

דווקא מכיוון שלא הכרתי אף שיר ובאתי במצב רוח של הקשבה, הצלחתי להיכנס לתוך השירים במהירות מפתיעה. החרישיות והעצב עבדו היטב על בלוטת הדמעות. הוא שר על אהבה מתפרקת, על יחסים שנגמרים ועל מצוקה רגשית שאי אפשר להדחיק.

בשיר השני, "קול באוזניות", דיירון מבקשת מאיתנו להצטרף בפזמון. היא מסבירה שזה לא יהיה מסובך ושאחרי שנשמע אותו פעם אחת, נשיר גם אנחנו. הקהל קצת מתקשה להשתחרר, אבל שתי השורות האלה הן קצת יותר מדי מכפי שאפשר לעמוד מנגד בלי להצטרף.

“It’s not meant to be a strife,
It’s not meant to be a struggle uphill” 

זה הפזמון של "קול באוזניות", וכמו שאחר כך גיליתי, וכמו שמרמז השם של השיר, המילים האלה הן בעצם ציטוט מתוך "undo" של ביורק. הקולות של אלברום, דיירון והקהל הופכת את השיר לתפילה, למשהו חצי גוספל, לקריאה נואשת לנחמה. (וככה בערב אחד לא רק גיליתי את דיירון, סקוויר ואלברום, אפילו את ביורק הרווחתי מחדש אחרי שמזמן כבר לא נשאר לי כוח אליה).

אחרי כמה שירים, אלברום מסביר שאם אנחנו רוצים להקשיב לשירים האלה בבית, ואפילו לפי הסדר הזה, לדיסק קוראים "lost wisdom", והוא חדש, ונמצא למכירה בדוכן הדיסקים בפינה. הבחורה שיושבת לידי ונראית כמו סטודנטית קלאסית לאמנות (או סטודנטית לאמנות קלאסית, מה שתרצו), קמה מיד בתום המשפט הזה וניגשת לקנות. הסיבה היחידה שאני לא מצטרף אליה באותו רגע, היא כי אני רוצה לשמוע עד הסוף. הדיסקים יחכו. זה לא שאני אצא מכאן בלי.

המוזיקה של mount eeire היא שקטה ואקוסטית. לפחות בפאזה הנוכחית. אבל המלודיות שלו עדינות ואפקטיביות. הקול של אלברום מעניק למילים שלו את הביטוי הנכון, זה שמהדהד בך גם אחרי ההופעה, זה שיוצר אצלך אינטימיות שמכריחה אותך, ממש כך, שלא ללכת משם בלי הדיסק.

אלברום מהגב. עוד קצת שמאלה, וגם אני הייתי בפריים, ליד הסאונדמן (צילום: דייויד סמפסון)

כשההופעה נגמרת, עם חצי הדרן בלבד ("אני אשיר עוד שיר אחד. אה, רגע, התכוונתי לשיר את זה, ואז יש עוד אחד", הוא אומר בחצי מלמול), הקהל זורם אל השולחן שעליו דיסקים ותקליטים של דיירון ואלברום מכל התקופות.
אני מתלבט בין מספר בלתי צפוי של אלבומים של דיירון, מחפש אחרי השיר הקסום והיחיד בהופעה שהיא שרה בצרפתית, אבל לא מוצא. כשהיא מתפנה, אני שואל אותה, ואז מתברר שכמו כל קנדית טובה, היא גם הוציאה כמה אלבומים בשפה ההיא וזה מתוך אחד מהם, והוא במקרה לא נמצא על השולחן. לך תסביר שהשיר אמנם היה נפלא, אבל אני לא בדיוק דובר את השפה, כך שאלבום שלם זה מעבר לכוחותיי.

חזרתי אל השולחן ותרתי שוב אחר האלבום שאי אפשר לעזוב את המקום בלעדיו. "כמה זה עולה?", שאל הבחור שלידי, כשהוא מצביע על הדיסקים. "לכל אחד מחיר אחר", ענה לו הבחור, כשהוא מצביע על העטיפה של "lost wisdom". "זה למשל, עולה עשרה דולר". מיד הנחתי יד על העותק ושלפתי שטר. כשהגשתי אותו לבחור, פתאום קלטתי שזה אלברום עצמו, שהספיק להיפטר מהסוודר הגיקי ונשאר עם טי שירט.

הקשר הנכון 

החוויה הזאת קצת עוררה בי מחשבות על הקשר הנכון בין קהל לאמן שלו. האם ההופעה הזאת, כמו המון הופעות של שלום גד, לדוגמה, נחרטה אצלי בזיכרון כחוויה ייחודית והפכה למשהו שהוא יותר מערב של מוזיקה בגלל העובדה שאפשר היה לאחר ההופעה לדבר עם האמן ושהאירוע כולו התרחש במקום קטן שמצמצם את המרווח קהל-אמן למינימום?

אולי יש משהו בטענה של אוהבי המיינסטרים שאומרים שאנחנו סתם מחפשים לאהוב אמנים בלתי ידועים כדי להרגיש מיוחדים. אני יכול לומר שאין לי שום גאווה בזה. אני מאחל לאמנים הלא מוכרים שאני אוהב, שיגיעו למיליונים. אין לי שום רצון לשמור אותם לעצמי ואם זה היה תלוי בי, כולם היו שומעים את שלום ואת אלברום, פשוט כי זה מגיע להם.

אני לא חושב שהאמנים האלה יכולים לפנות רק למתי מעט. מצד שני, אין ספק שיותר כיף לראות את הלהקה האהובה עליך כשאתה יושב על הבמה, או ממש סמוך אליה, ולא באיזה יציע מרוחק. יותר כיף שההופעה היא משהו שלא כולל חברת אבטחה וגורילות ששומרות שהקהל חלילה לא ינסה לפרוץ לבמה.

וגם: בעידן שבו מערכות התיווך הישנות קורסות, אני מעדיף לקנות את הדיסק מידיו של היוצר, בתל אביב, או בשיקגו, פיזית, או דרך הרשת, ולא לתת לכל מיני עלוקות את חלקן.

אבל כל השבחים שאני חולק כאן להופעות אינטימיות, לא הפריעו לי כמובן ליהנות עד כלות, יומיים אחר-כך, בהופעה של TV on the Radio.