Tag Archives: robert smith

האקורדיון של סוזי, היריקה של שאול

פעם משפט אחד נחרץ היה שולח אותי לחנות התקליטים או מרחיק אותי לזמן רב עם יצירות מופת שנקטלו בכישרון ובנחישות של יודעי דבר. סוזי והבנשיז, למשל

מבקרים טועים. נקודות המבט משתנות עם הזמן. מה שהלהיב פעם ונשמע חדשני ומרתק יכול לעורר גיחוך היום, ולהיפך. המוזיקה שגדלתי עליה באייטיז הייתה לא פעם כזו ששמעתי רק אחרי שהגעתי הביתה מהחנות עם התקליט ושמתי אותו מתחת למחט.

לא תמיד אפשר היה לדגום ברצינות את המוצר בחנות. לפעמים האזנה חטופה הורסת את כל החוויה ואפילו גורמת ליצירת מופת להישמע בלתי אטרקטיבית כשמשמיעים לך כמה שניות מכל קטע. אז מה עושים? סומכים על מבקרים. צוברים טעם שמבוסס על כותבים שמרשימים אותך בתיאור שלהם ובנימוקים שהם מציגים להכתרת אלבום כמופלא או לקטילתו כמחורבן.

Siouxsie-siouxsie-and-the-banshees-3376389-394-490

סוזי והבנשיז. עטיפת הסינגל Peek-a-boo. לא שירי סוכנות

בעידן שבו כל שיר, אפילו נדיר ונידח, יכול להימצא בקלות, וכל ויניל במהדורה מוגבלת היה הופך למרושש אספנים, קשה להסביר איך קונים תקליט רק כי שרון מולדאבי, או מיכאל רורברגר, או בועז כהן או מיכל ספיר כתבו עליו בכישרון את דעתם הנחרצת, או הפיוטית מאוד.

הנה דוגמה ממש מקרית. אינני מאוהדי סוזי והבנשיז. כלומר, לא במיוחד. יש ריספקט כי רוברט סמית ניגן איתם בתקופה שנחשבה לשיאם היצירתי, ויש כמה שירים טובים. אבל ראיתי בהם האחים הפחות מוכשרים של הקיור. ככה יצא שבשלהי שנות השמונים לא טרחתי לעקוב אחריהם. סמית כבר הראה שעתידו עוד לפניו. רק לקראת סוף העשור הוא יצר את "disintegration" שכל שיר שבו מביס קריירות מוזיקליות שלמות של קולגות מאותה תקופה, שלא לדבר על ההווה.

siouxsie-and-the-banshees12

סוזי עם רוברט סמית. אלבום אחד שלו מביס קריירות שלמות של קולגות

כשיצא השיר הזה נתקלתי בו לראשונה דרך דפי הפנזין "זהב שחור" (גיליון 3, היו רק ארבעה). שאול גרוסברג, עו"ד ורוקר ודמות מיתולוגית באנדרגראונד המוזיקלי והתרבותי של ישראל בשנות השבעים והשמונים, התעצבן על סוזי ובעיקר על האקורדיון, שעשה לו אסוציאציות לשירי סוכנות. העותק נמצא אצלי איפשהו, אבל לא ממש נגיש (אבל ערן דינר שלף עבורי את העמודים הרלוונטיים ועוד כמה שורות הם לפניכם כאן). זוכר היטב איך הוא סיפר שעצר את השיר, הוציא את התקליט מתוך הפטיפון, "הבאתי עליו יריקה כמו שהיינו עושים בימי הפאנק העליזים". כל הטקסט זכה לכותרת "הרהורים סופיים על המגפיים של סוזי" (ושוב תודה לערן).

גרוסברג על סוזי, "זהב שחור" גיליון 3, 1988. ותודה לערן דינר

גרוסברג על סוזי, "זהב שחור" גיליון 3, 1988. ותודה לערן דינר

לאן נעלמה הקלגסית

לאן נעלמה הקלגסית?

בתור זיכרון זה אחלה. ובאמת שלא אבל הוא טעה. חיטוט בנבכי הסולסיק הביא אותי לשמוע אותו ביומיים האחרונים בלופ. ממתק ממכר. איך אפשר לקבוע בתוקף כזה שמדובר בשיר שראוי למוכטה ולהישאר חירש לחלוטין לאפקט שהוא מייצר על המוח?

אז לעשות מה שאי אפשר היה ב-1988: לקרוא חומר רקע. לא מפתיע שהסמפול שעליו נבנה השיר (כשהוא מנוגן לאחור, כמובן) נלקח מהסשן שבו הקליטו סוזי והבנשיז את "Gun" של ג'ון קייל הגאון. השיר של קייל הוקלט לאלבום הקודם, שהיה כולו גרסאות כיסוי וגרם לכמה מבקרים לטעון שמדובר ביובש יצירתי ושהבנשיז גמרו את הסוס. גם הם טעו.

"פיק-א-בו" הוא מהשירים הנדירים שנדלקתי עליהם בלי להבין את המילים בכלל, ואני הכי איש של מילים. דווקא היצירה הזאת מראה שכשהמוזיקה מפוצצת בטונות של השראה ורעיונות, המילים יכולות באמת להיות רק עיטור מוזיקלי. הטרק המבריק הזה נבנה לפי ויקיפדיה במשך שנה של הקלטות, כולל טריק שבו סוזי שרה כל שורה לתוך מיקרופון אחר, מה שהשיג את האפקט הספירלי המרחף, אבל ממש לא במובן ההיפי שהפאנק כל כך תיעב. אלא שיר פסיכדלי שמתאר עולם כאוטי. דיגיטלי. מבולבל.

התפוררות בטיול גיבוש

במקור הופיע הקטע הזה כפוסט אורח אצל גיאחה בפרויקט המרתק "ספירת העונג: מההתחלה".

 

דיסאינטגריישן. ככה נראית יצירת מופת

כשקניתי את האלבום הזה, ב-89', האנגלית שלי לא הייתה משהו, וגם לא הייתה וויקיפדיה שממנה אפשר ללמוד למשל ש-”Plainsong” זה לא סתם “שיר פשוט”, אלא מה שקוראים בלטינית “קנטוס פלאנוס”, כלומר מזמור כנסייתי קתולי. באותו זמן, בשיעורי ספרות 5 יחידות בתיכון, “שיר פשוט”, הפתיח המונומנטלי של הקיור לאלבום דיסאינטגריישן והרומן “סיפור פשוט” של ש”י עגנון על האהבה הנצחית והבלתי מושגת של הירשל ובלומה התכתבו ביניהם. זו הייתה כל האינפורמציה שהייתי צריך.

שיר ראשון באלבום הוא הזמנה למסע, במיוחד כשמדובר באלבום קונספט. אלא שלא פעם, האינטרו באלבומי קונספט הוא רק פרוזדור. לא באמת שיר, אלא רק הצהרת כוונות. הבעיה עם הצהרת כוונות היא שהרבה פעמים הפער בינה לבין מימוש הכוונות מוליד תסכול עמוק. אצל הקיור, “Plainsong” הוא לא רק הצהרה, הוא ה-DNA של האלבום. יותר מזה: באיזשהו שלב, אפשר לשמוע בתוך “Plainsong” את דיסאינטגריישן כולו. אתה מקשיב לשיר הזה, ובאחורי ראשך כבר מתנגנים “Closedown” ו”Prayers for Rain”.

רוברט סמית מודל 89'.

דארק דארק דארק

קולד קולד קולד

“Plainsong” נשמע חף ממאמץ. סמית טובל מכחול בצבע מים ומרפרף על הבד. לוחש לאט ובשקט. הוא לא צועק, ובכל זאת הקול שלו מגיע עד ל”קצה העולם”. פעמוני הרוח גורמים לך להגביר ווליום בתחילת הקטע, עד השנייה ה-23 של השיר, שבה הכל נפתח כמו זיקוק, מתפוצץ לחלקיקים של אור צבעוני מתחת למסך של ערפל וטל של לפנות בוקר.

הטריק הזה, שגורם לך לשמוע את השיר בעוצמה רצחנית, הוא בדיוק מה שהקיור רצו, שהצליל העמוס יתנגש במלוא הכוח ברמקולים שלך. שטיח הקלידים שאליו נכנסת הגיטרה המהפנטת בדקה ה-1:29 הוא המרחב שלך. השירה מצטרפת רק אחרי שתי דקות ושלושים ושש שניות כאלה, שבהן אתה יודע בדיוק אם החומר שמכרו לך הוא הדבר האמיתי או רעל עכברים.

האוזניים מצטעפות על ההד שמולבש על הקול של סמית כשהוא שר דארק דארק דארק קולד קולד קולד. המילים נמסכות זו לתוך זו. המשמעות שלהן חשובה ולא חשובה. אם אתה מבין למה הוא מתכוון, ממילא לא תוכל לעצור בשבעים ושתיים הדקות הקרובות, שאין בהן אפילו דקה אחת מיותרת.

ארבע בבוקר, על אחד מהחופים של הכנרת. טיול גיבוש של כיתה י’. אני לא רוצה להיות שם. לא מסוגל להיות חלק מזה. אבל אני שם, כי אין מה לעשות. באוזניים, הפגישה הראשונה שלי עם הקיור. איזה מזל נפל בחלקי, להתחיל את הרומן עם הלהקה הזאת בדיוק כשיוצא “דיסאינטגריישן”. אני מריץ את הקסטה להתחלה ומאזין שוב. סמית שר מאופק, לא מתמסר, גם לא למוזיקה שמסביבו. אבל הוא שם, מאחורי הקלידים והגיטרה ההיא. הוא פשוט שם כי זה המקום שלו.