נו מור מוריסי פור מי

מי שמכיר אותי יודע שהסמיתס הם מעבר למוזיקה בשבילי. בדיאגרמת וון של הנפש שלי, האהבה שלי למוזיקה איננה כוללת את הסמיתס. אני אוהב מוזיקה ואני אוהב את הסמיתס. הלהקה ההיא איננה רק "מוזיקה" עבורי ולכן מעולם לא הייתה חלק מהתשוקה שלי לאמנות הנקראת מוזיקה.

מוזיקה היא אמנות נשגבת, לא הייתי רוצה לחיות בלעדיה, אבל הסמיתס הם יותר מזה. הסמיתס הצילו את חיי. מוריסי ככותב שירים וכזמר היה הקול שקרא אלי בחשיכה הגדולה של הנעורים. הוא לא הבטיח עתיד טוב יותר, פתרונות קסם או קתרזיס מזוייף, הוא פשוט ידע מה עובר לי בראש וניסח את הדברים האלה הרבה יותר טוב ממני.

הרקמה הצלקתית

זה לא קורה הרבה. אם אתה אוהב מוזיקה, מן הסתם תפגוש אמנים שירגשו אותך, ימלאו אותך התלהבות ותשוקה או התפעמות גדולה. אבל המקרים שבהם היצירה מבקיעה דרך אל תוך מקום עמוק ופרטי שלך, כזה שחשבת שרק אתה מכיר ושלפעמים לא ידעת אפילו לתת לו שם – זה סוג של נס. כמו לגלות אח אובד, אחרי שהיית בטוח במשך שנים שהוא מת באיזה אסון טבע.

הסמיתס. הרבה יותר מאמנות נשגבת

הבקיעו דרך אל מקום פרטי מאוד. הסמיתס

מוריסי של "hand in glove", ושל "what she said" היה הדובר הפרטי שלי. העובדה שיש לסחורה שלו עוד קונים חוץ ממני, הייתה הפתעה גמורה, הרי למי איכפת בכלל מה עובר עליי? זה רק אני והשטויות שלי, לא? אל תבינו לא נכון, זה לא שרציתי אותם לעצמי וחשבתי שהעובדה שהלהקה מצליחה פוגמת במסר שלה, או במה שאני מרגיש כלפיה, אבל זה היה משונה.

הסמיתס, כמו ג'וי דיוויז'ן, לא היתה רק להקת דיכאון שכתבה על בדידות וחוסר תקשורת. היה שם גם הומור, ואירוניה בריאה וחוש מפותח לתרבות הפופ. מוריסי ניהל דיאלוג מתוחכם עם הקהל שלו ועם המדיה. הוא היה גאה להיות מה שהוא, גם כשזה הציג אותו כמלא פאתוס או כשזה עורר לעג בקרב אנשים מסוימים.

שלח יד מתוך התקליטים. מוריסי בהופעה

הטקס הזה, שקיים עד היום בהופעות של מוריסי, שבו הקהל מבקש לעלות לבמה רק כדי לחבק אותו ולהיות מגורש החוצה על ידי הסדרנים, הוא לא פולחן ריק של תרבות המאלילה כוכבי פופ. הם רוצים לחבק אותו כי הוא חיבק אותם, דרך השירים, דרך המילים, שלח יד מתוך התקליטים וליטף את הרקמה הצלקתית שהם נושאים איתם.

כשהסמיתס התפרקו, מיהרו בעיתונות הבריטית להתנער ממוריסי. בבת אחת, מדובר של דור, הוא הפך לאיזו דמות של "מי שהיה". אני נשארתי איתו והוא עדיין לא אכזב. עם כל החולשות, "ויוה הייט", "bona drag", ואפילו "kill uncle", הכילו שירים ראויים. הוא עדיין דיבר עליי.

פוזה מוחלטת, סימני ריקבון

לקח לו זמן להגיע לנקודה שבה השירים שלו הפכו לפוזה מוחלטת, לעיתים רקובה מבחינה אידיאולוגית או עקרה מבחינה רגשית ויצירתית. המנוע התחיל לקרטע ופתאום כבר לא חיכיתי לאלבום חדש של מוריסי, גם לא לסינגל. אפילו לקסמים שהתחבאו בבי-סיידס כבר לא היה מקום. זאת הסיבה שאני לא מתכוון להגיע בסוף החודש לדשא של פארק הירקון. הפוזה ניצחה. האיש שהיה פעם מוריסי, כבר לא נמצא שם.

ההחלטיות הזאת, מתודלקת מן הסתם גם בעובדה שכבר זכיתי לראות אותו פעם אחת על במה. למזלי, זה עוד היה בימים הטובים. אוקטובר 91'. המרסמית אודאון, לפני שהפך להמרסמית אפולו ולפני שהאיש עם הבלורית הפך לתושב קבע באל. איי. הוא לא שר בתקופה ההיא שום שיר של הסמיתס, אבל זה היה בסדר כי השירים של תקופת הסולו היו מצוינים.

המשיך לשיר את אותו השיר. מוריסי והמיקרופון

לא ראיתי ב-"november spawnd a monster" שיר פחות טוב מ-"never had no one ever". הוא המשיך לשיר את אותו שיר, ושמר על רמה נאותה של המשכיות. אז הלחנים של סטיבן סטריט לא הגביהו עוף לגבהים של ג'וני מאר, אבל התוכן הפנימי המשיך לתקשר עם הרקמה הצלקתית ההיא.

 

כבר לא הוא

מוריסי תמיד היה דעתן. איש משכיל עם לשון חדה ומשתלחת. פעם הוא אמר על דייוויד בואי ש"הוא לא האיש שהיה פעם. הוא כבר לא דייוויד בואי יותר. היום הוא נותן לאנשים מה שהוא חושב שישמח אותם, וגורם להם לפהק. בגלל זה הוא לא רלוונטי. גם כשהוא היה רלוונטי זה היה במקרה". טוב, מוריסי לא היה "רלוונטי במקרה", אבל הוא בהחלט כבר לא מוריסי.

מישהו קר וזר לכל מה שמוריסי ייצג פעם השתלט עליו. אני כבר לא מדבר על הדיעות המוזרות שהוא משמיע, על גאוות היחידה הבריטית הטבולה בשנאת זרים, שהוא מנופף בה ממקום מושבו בלב האמריקנה, על השירים שאיכשהו לא משמידים את הפלסטיק שהוטבעו בו מבושה. זה הרבה יותר מזה. ההומניסט הרגיש הפך לצ'יקי מיד שנייה.

מישהו קר וזר השתלט עליו. מוריסי והקהל

בגלל זה, עשרים שנה אחר כך, כלומר אחרי פירוק הסמיתס, לא תראו אותי בפארק. לא בגלל המחיר ולא בגלל העובדה שהוא גורר איתו קרקס נודד שכמו גובש על ידי דייויד לינץ': סוזי סו, שכבר מזמן הפכה לבובת שעווה נטולת רוח חיים, והשאריות של הניו יורק דולס, שהמילה פאתט קטנה עליהם. אני אשאר בבית ב-29 ביולי, פשוט בגלל שכואב לראות את האיש הזה ואת מה שנהיה ממנו.

 

בעיקר "פילרים"

לפני כמה ימים קיבלתי במייל סט ליסט שככל הנראה יהיה מה שיקבל מי שהסכים לשלם 350 שקל תמורת הלחות של הפארק ועבור יריקה בפרצוף מהאיש שהיה פעם מוריסי. עשרים שירים. שישה מהם מתקופת הסמיתס ועוד שלושה-ארבעה מהעידן הפורה של תקופת הסולו (יותר מעשור אחורה).

כל השאר, כמו שאומרים במחלקת הרצף של ערוץ 1, "פילרים". שירים שנכתבו בלי חמדה, ללא שמץ להט. שורות שאין בהן מאית מהחוכמה או מהחום האנושי שהיה בשיר הכי גרוע של הסמיתס.

אז כן, הוא לא הופיע פה אף פעם, ויש לו בישראל לא מעט מעריצים שמחכים להופעה כזאת עוד מימי הלהקה ההיא. אבל אל תהיו נאיביים. הסמיתס מתו, סר מוריסי אוף מנצ'סטר כבר הניח את חרבו מזמן. ההופעה הזו עשויה לחמוס את הזיכרונות מהשירים הגאוניים של פעם, כשתקבלו גרסת קריוקי נטולת עומק של "how soon is now".

מצטער, אני לא אהיה שם. כי זה לא מה שישביע את רעבוני. זה לא מה שיניח את דעתי. לא זה לא.

אמר את זה קודם: שאול אדר