לאור ירח קטלני עם סוסים מרקדים בנמל ת"א

 

על ההופעה של אקו והבאנימן בת"א. למה הם לא "עוד להקה מהאייטיז" ולמה הפוזה של איאן מקאלך עדיין עובדת

מקאלך בת"א. למרות המימיקה המוגבלת, החזיר אהבה לקהל

מה ההבדל בין "עוד להקה מהאייטיז" לאקו והבאנימן? התשובה נמצאת בניואנסים. גם אנדרו אלדריץ' מסיסטרס אוף מרסי מעולם לא נצפה בלי משקפי השמש שלו, וגם דפש מוד עדיין אוהבים ללבוש שחור, אבל איכשהו, מעיל הגשם המרופט, הג'ינס הקרועים והסיגריה הנצחית של איאן מקאלך, סולן אקו והבאנימן, לא הפכו אותו לפאתטי ולא העבירו את הלהקה שלו לעולם שכולו הופעות מיד שנייה. להיפך.

הבאנימן הגיעו לתל אביב כמו להקה שמעולם לא איבדה את השוונג מאז האייטיז. והם באמת לא עצרו. האלבום האחרון שלהם,  "The Fountain" יצא לפני שנתיים ולא בייש את שאר הדיסקוגרפיה. כשרואים אותם על הבמה, קל להבין למה הם ממשיכים ליצור. אולי באמת "שום דבר לא נמשך לנצח", כמו ששר מקאלך, אבל הקול שלו עדיין עמוק ודרמטי כמו פעם, ואולי אפילו יותר. הסיגריות איכשהו לא פגמו באיכות ההגשה של הסולן עם השירים החלומיים והאסוציאטיביים, שמקבלים משמעות ומשנה תוקף ברגע שהוא אוחז בשתי ידיו חזק את הסטנד ושר לתוך המיקרופון.

גדלו על המיתוסים 

רידינג 3 התמלא בשישי בערב בדור שגדל על מיכל ניב ועל הפינגווין. אם לא על ניב והפינגווין אז על המיתוסים ששני אלה יצרו בתרבות התל אביבית. כשמקאלך שר במרחק של שלושה ארבעה מטר ממני את "bring on the dancing horses", כל הקהל, גם זה שהיה פחות בעניין בשירים אחרים, יצא מגדרו. זה היה הרגע שבו נזכרתי בה, במיכל ניב. לידי עמד קוואמי, שלא פעם סיפר על ההשפעה של ניב על הטעם ועל ההשכלה המוזיקלית שלו. מי חשב שהשירים האלה ינוגנו בתל אביב ב-2011 בעוד שהשדרנית שהייתה מזוהה עם המוזיקה שלהם (ושל הרבה טובים אחרים) תהיה זיכרון רחוק.

הבאנימן הם לא עוד להקה מהאייטיז. הם מספיק קשובים לקהל כדי לתת לו את השירים מפעם, אבל באופן מוזר הם ממש לא נראים תלושים מההווה, או כהרכב זקן שמנסה להתפרנס מהעבר המפואר. גם בלי שהוא יכריז על כך במפורש, היה קל לראות שמקאלך נהנה. הוא קיבל קהל חם שמכיר את רוב החומר ושבא מאהבה. הוא החזיר אהבה ומתוך המימיקה המוגבלת שמאפיינת אותו, כמעט בלי לזוז מהמקום, הוא היה הכי אנרגטי שאפשר.

לימינו של מקאלך עמד וויל סרג'נט, השותף מהימים הראשונים. קוסם גיטרה שהתרכז בהופעה בסולואים ובמהלכי הגיטרה שהפכו את הצליל של הבאנימן לכל כך מזוהה. את עבודת האקורדים הוא השאיר לגיטריסט השני, שכמו הקלידן, הבסיסט והמתופף, נראה צעיר בהרבה מהצמד מקאלך וסרג'נט. בניגוד למי שטען שהוא בא רק לתת עבודה וללכת ולא הרים את הראש, אני יכול לספר שכמו שהרבה גיטריסטים בריטיים שלא מחזיקים מיקרופון מתקשרים עם הקהל, גם סרג'נט מדבר עם הקהל דרך העיניים.

וויל סרג'נט וגיטרת 12 המיתרים שלו. דווקא כן הסתכל על הקהל

למי שלא צרך את הבאנימן בזמן אמת יהיה אולי קשה להאמין, אבל הייתה תקופה שהם ו-2U נחשבו להקות מסדר גודל דומה. באותו הזמן היה ברור שאחת מהן בדרך לכבוש את ארה"ב, ואיתה את העולם כולו. בהתחשב ברזומה של ילידי ליברפול, זה דווקא לא היה הימור פראי לחשוב שלהקה שבאה מהעיר של הביטלס תעשה זאת ולא חבורת הצדקנים מדבלין. המציאות סיפרה סיפור אחר.

מצד שני, כבר יותר מעשרים שנה שבונו הוא קריקטורה מהלכת. כמוזיקאים, U2 כבר לא יכתבו שום דבר שיתקרב להישגים שלהם מימי The Joshua Tree (1987). לעומת בונו, איאן מקאלך, עם רעמת השיער הלא ברורה ומשקפי השמש נראה הרבה יותר טבעי. וגם אם מקאלך לעולם לא יכתוב שיר ברמה של "the killing moon", "השיר הטוב ביותר שאי פעם כתבתי", כמו שהוא הציג אותו על הבמה ברדינג 3, הוא נראה גם היום מלא תשוקה ליצור את השיר הבא ואת האלבום הבא, גם אם אף אחד כבר לא יצפה ממנו להתחרות בבונו. ובאמת לא כדאי. בלי האגו טריפ ובלי לכבוש את העולם, ההופעה בתל אביב הוכיחה שהמוזיקה של אקו והבאנימן נשארה קלאסיקה לא רק בתקליטים הישנים אלא גם בלייב.