ניו אורדר תחת שמש הבוקר

 

 

פורמט הוידאו קליפ, שהתפתח מאוד בשנות השמונים ואז גם קיבל את שמו ואת הבמה המתאימה לו

(MTV לסוגיו) נחשב מיד נחות יותר, מעין פרסומת לשיר או לסינגל. לא יצירה אמנותית בפני עצמה.
ההזדמנות הכה קורצת להפוך את השיר שלך למפגן מולטימדיה הכולל מחול מודרני, משחק מול מצלמה ודימויים אודיו-ויזואליים רעננים, לא עשתה רושם על רוב האמנים. יותר זול, ואולי גם יותר אפקטיבי לצלם את השיר בהופעה או את הזמר הולך ברחוב. לפעמים זה מצליח, למשל אצל הוורב ב"ביטר סוויט סימפוני", אבל בדרך כלל זה סתם משעמם. אני כבר לא מדבר על מה שאפשר לראות בקליפים של היום. חבל על כל מילה.
 
מעטים השירים שבורכו בקליפים שיש להם ערך מוסף או חוויה בעלת איכות נפרדת. בתחום הזה, אין הבדל גדול בין המיינסטרים והאינדי לסוגיו (השם אלטרנטיב תמיד נשמע לי כמו מיתוג מלאכותי של תאגידים). לאורך השנים רק קליפים מעטים נחרטו לי בזיכרון. את חלקם ביימו אנשים כמו וים ונדרס, דרק ג'רמן או ג'ים ג'רמוש. אחרים נעשו בידי אנשים שלא שמעתי עליהם קודם, אבל זה לא שינה את הרושם שהם השאירו עלי. 


אביר ימי ביניימי חוטף ומחטיף סטירות

פיליפ דקופלֶה (Phillippe Decoufle) הוא אחד מאלה שלא שמעתי עליהם קודם, ורק המפגש שלו עם ניו אורדר ב-"True Faith" גרם לי לתהות במי מדובר. השיר יצא כסינגל שליווה את האוסף המרשים "תמצית" (87'), שכלל גרסאות ארוכות ומסחררות לרוב הסינגלים שלהם עד אותו זמן. בהאזנה שטחית, זה נשמע כאילו החבר'ה הדיכאוניים האלה (ג'וי דיויז'ן לשעבר, אתם יודעים) נתפסו לאיזה משב רוח אופטימי, שמח ומלא חיים. האזנה מדוקדקת למילים מגלה שההרגשה המוזרה של החופש היא בזכות אחד מהדברים "שעולים לך יותר מדי". סמים, יש להניח. מצד שני, בהמשך טוען ברני סאמנר ששמש הבוקר היא הסם שמחזיר אותו לילדות. בין אם מדובר במשהו שניו אורדר קנו מהדילר שלהם, או שפשוט הם נהנו מיום קיצי בסגנון בריטי, עדיין מדובר באחד מהלחנים הכי מעוררים והכי מעודדים שאני מכיר.


"תמצית", גירסאות ארוכות ומסחררות

ניו אורדר ניחנו בצליל מאוד מזוהה שנובע משני דברים בולטים ביחידת הקצב: מכות התוף הרובוטיות, כמעט חיקוי של מכונת תופים, של סטיבן מוריס והבאס של הוקי (פיטר הוק) שברוב הפעמים מכוון כמו גיטרה רגילה, או שמנגן, שלא כמקובל, את המלודיה של השיר. אז הצליל מבוסס באס תופים אבל למעשה, מדובר במלודיות שבנויות לא על "לתת בראש" ולהניע את הרגליים, אלא על לפתוח דלת לעולם שבו המינימליזם והאמירה הפשוטה הם המוליכים את העניין כולו. ניו אורדר יכולים לשיר על הדברים הכי שגרתיים, ותמיד הזווית שלהם תהיה מיוחדת שפוגעת ישר בלב.
 
הבחירה של ניו אורדר במישהו כמו פיליפ דקופלֶה לביים את הקליפ מראה שהם, כמוני, חלמו על שילוב אמנותי שיעניק איזשהו כוח סינרגטי לשיר ולויז'ואל. דקופלֶה הוא אמן שעוסק בעיקר במחול מודרני ובבימוי של אירועים בומבסטיים כמו טקס הפתיחה של גביע העולם בכדורגל בגרמניה לפני חצי שנה. המבינים בתחום זוכרים לו בעיקר את הטקס שביים ב-1992 למשחקים האולימפיים באלברטוויל. לא מדובר כאן על כוריאוגרף שמצטמצם באולמות המחול אלא ביצור אקסטרווגנטי שנוהג לערבב במחול שלו פעלולי קרקס, קברט וקומדיות מוזיקליות.
 
הקליפים עם היומרה האמנותית מתחלקים לשניים: כאלה שמנסים לתסרט את השיר שהם מלווים, וכאלה שנעים בקו מקביל לשיר, אבל אינם פוגשים אותו באמת. דקופלֶה הלך על הסוג השני. הוא יצר מחול מודרני המצריך פעלולנות מסוימת הבנויה באופן ברור על המקצב של השיר, אבל כמעט שאינה מתכתבת עם הטקסט שלו.

 

הלמות התוף בפתיחת השיר הופכת בויז'ואל לסטירות המוחלפות בין שתי דמויות. אחד הוא אביר ימי ביניימי הלבוש ספוג עבה במקום שריון. השני לובש אותו ספוג עבה, אבל שנראה כמו מכנסיים וחולצה. איכשהו, כבר באותו רגע, הניכור האייטיזי פורץ החוצה. מעליהם, דמות בוהה במסך טלוויזיה מוקטן המשדר את חברי הלהקה בהופעה. שלושה רקדנים אחרים, לבושים כחול צהוב ואדום, קופצים לאחור כאשר סאמנר מספר על האדישות המסוממת שלו. אחר כך אנחנו פוגשים רקדנית לבושה כצב המתרגמת את הטקסט של השיר לשפת הסימנים. הדמות שבוהה במסך שולפת מתוך סינר הקשור לצווארה קוביה, כדור ופירמידה. שלוש צורות גיאומטריות שאינן משתלבות זו בזו ומתקשות לבנות משהו יציב. זהו דימוי ניו אורדרי המופיע גם בקליפים אחרים. מרגע שהניסיון לבנות משלושת הצורות משהו נכשל, האלימות שהופיעה כבר בתחילת הקליפ באופן מרוכך ואסתטי בעיקרו, הופכת לחזות הכל. כולם הולכים מכות ואפילו הצבה מיטלטלת עם התרגום שלה. צופה הטלוויזיה הוא אם כן תינוק עם סינר שאלימות ומוזיקה הן הסם המשכיח ממנו את הכישלונות והניכור.

הנה לכם אייטיז ככה נראה העתיד של שנות האלפיים. ניכור, אלימות, אנשים שמחוברים למסך ושאינם מצליחים לעשות שום דבר עם החיים שלהם. הכל מאיים, דוחה למגע, בוהק וקודר. "הרחקנו לכת", שר סאמנר, "לקחת לי את הזמן ולקחת לי את הכסף / השארת אותי בעולם כל כך תובעני".
 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תימורה  On 14 בינואר 2007 at 21:15

    טוב לראות אותך פה
    🙂

  • אביבה  On 14 בינואר 2007 at 22:18

    באמת הגיע הזמן.

  • בועז כהן  On 15 בינואר 2007 at 14:17

    מזל טוב! הנה ההזדמנות לחדש את פרוייקט
    "שיר-רוק"

  • ציפי  On 16 בינואר 2007 at 11:59

    תתחדש, עמי, התגעגעתי לקרוא אותך.

  • רות.  On 17 בינואר 2007 at 14:13

    האוטו שלך לא סחב בעליה? ככה דופקים איחור, זה יפה ככה לאחר?
    עכשיו אתה כאן. תהנה משהותך, אני יודעת שאני בטוח אהנה מנוכחותך.

  • אהוד בן-פורת  On 21 בינואר 2007 at 22:23

    תמיד שיעשע אותי לצפות בוידיאו קליפ הזה, הפעם הראשונה שמורה לזכותו של יואב קוטנר ואני מוצא את עצמי נהנה להקשיב לשיר ככל שהשנים עוברות. אני זוכר שבתקופה שעוד אהבתי לערוך לעצמי כל מיני אוספים, מצאתי צליל משותף בין השיר הזה ללהיט "She drive me crazy" של להקה אחרת בשם "fine young cannibals".

    עמי, תגיד למרות התמונה ששמת בכותרת הבלוג יכול להיות שבגלל שאנחנו אוהבים פחות או יותר את אותה מוסיקה, ובמקרה הזה מתרפקים על אותה מוסיקה שאנחנו בני אותו הגיל? (אני יליד 72').

  • תמי  On 27 בינואר 2007 at 20:05

    בפעם הראשונה ששמעתי True Faith היתה כשראיתי את הקליפ והתאהבתי מיד בלהקה ובסולן. עקבתי אחריו גם באלקטרוניק וכל הדרך עד ל-24 Hour Party People.
    אבל במרחק הזמן, הקליפ של בלו מונדיי מוצא חן בעיניי הרבה יותר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: