על הדלת יש מלאך, ולכן אנ'לא אוהב אותך כל כך

 

נושאי המגבעת. נונסנס? בחיים לא. להכל יש משמעות (עיבוד מחשב: אבי יגיל)

הערב, יום שלישי, ייערך בבארבי ת"א מופע מחווה לנושאי המגבעת. רשימת האמנים לא רעה, אבל אני עדיין חושש. בגלל ענייני עבודה, לא ייצא לי להיות נוכח בערב הזה. ביני לביני אני תוהה אם לא עדיף כך. אין לי בעיה עם הקונספט, וזה לא שאני חושב שהמגבעת הם קלאסיקה מקודשת שאסור לגעת בה, בכלל לא. זה הרי חלק ממה שהם לימדו אותנו: לא לפחד מפרות קדושות ולהשתדל לשחוט את כל העדר. העניין הוא שאני מוטרד מערב שמכיל רצף של קאברים ללהקה כזאת. נושאי המגבעת השפיעו ומשפעים על התרבות הישראלית ועל מוזיקאים חדשים ותיקים, אלא שלא כל השפעה כזאת נכון ואפשר לבחון במחווה של ביצוע מחודש.

 

מסירים את הכובע. הפלייר

 

למרות שהיא הייתה מאוד משפיעה וחשובה וחד פעמית, המגבעת התגאתה בסולן שהוא לא זמר ובנגנים שרובם לא הצטיינו בנגינה (ואני מתכוון בעיקר להרכב המקורי, זה שאחראי לקלטת). יותר מזה, האפקט המהמם בעוצמתו, זה ששינה לאי אלו אנשים את החיים, נבע מחוסר הידע המוזיקלי. המוזיקה של המגבעת בתחילת דרכה הייתה דרך לבטא עמדה, גישה (אטיטיוד, בלעז), לא כלי לביטוי מוזיקלי דווקא. בואו נגיד את זה ככה: עדיין לא הגיע היום שבו מישהו ב"כוכב נולד" יבחר לבצע שיר שלהם. ולא במקרה.

פעם רוני סומק כתב על הפעם הראשונה שהקשיב ל-doors. הוא סיפר שהרגיש כאילו הוא נכנס לג'ונגל ומכירים לו שם חיה חדשה. אוהד פישוף וחבורתו היו מבחינתי חיה חדשה לגמרי. כל האמנים המקומיים שאהבתי לא כתבו ככה ולא ניגנו ככה. המגבעת שינו לי את החיים מפני שהם הוכיחו לי שאפשר אחרת ושצריך אחרת. לא רק במוזיקה, בכלל.

 

שתי להקות גדולות היו בישראל בסוף שנות השמונים. נושאי המגבעת ופונץ'. גדולות בכל קנה מידה. נושאות התקווה של קהלן, כמו הסמיתס במנצ'סטר, כמו הקלאש בלונדון, כמו בגין בכיכר מלכי ישראל. להקות שמניפות דגל ויש להן צבא ועדת מאמינים, והמוזיקה שלהן מזיזה דברים בעולם. שתיהן התרסקו. שתיהן היו להקות דתיות. הן היו הרגע שבו הרוק הישראלי נעמד על רגליו ודרש להיות משמעותי. מה זה דתיות? שהן לא על כמה כיף בעולם הזה, אלא על כמה "האדמה מקולקלת" (המגבעת) אבל "נדמה שישוב" (פונץ'). שהן לא דיווח סנטימנטלי מהחוויה שבטית הישראלית, אלא אמירה ברורה על מה שצריך להיות. שהן מבררות בירור עד הסוף, עד לשורשו, ומאירות את הדרך הלאה. כמו לזרוק נורה 100 ואט על הקיר. לרסיסים קטנים הן התנפצו. כגודל התקוות כך קוטן הרסיסים. מי בכלל רוצה לשמוע אתכם? מאז שזה קרה, הרוק הישראלי אינו חשוב יותר. כמעט. מסיבות הטראנס חשובות. הכדורים שלוקחים בהן חשובים. המוזיקה המזרחית חשובה. הודו חשובה. כמה יוצרים ברוק הישראלי בעשור האחרון אמרו דברי אמת? דברי טעם? גילו לך משהו שלא ידעת קודם? והמעטים שכן, מי מהם העז לקוות שדבריו יישמעו בקול רם בצהרי היום? שני צדדים למטבע : נסתר ונגלה. נושאי המגבעת היו הנגלה. הם תמיד אמרו מה שרצו לומר בקול רם, במילים ברורות ומושחזות, בהופעה בלתי מתפשרת בקיצוניותה. ובנגלה כמו בנגלה : אחרי זמן מה הם הגיעו לבמות הגדולות, זעקו מעליהן את מה שבאו לזעוק, ואז גילו שאף אחד לא בא לשם לשמוע אותם באמת. שהמילים מאבדות משמעות בהופעות קיץ בפני ילדים של ועדי עובדים. מה היה הצעד הבא? להמשיך ולעשות עוד תקליטים עבור קהל גדול שמוכן לשלם בכסף טוב עבור התרמית, אבל לא קונה את האמת שמאחוריה. וכך נושאי המגבעת שטחו את הטיעון שלהם בעולם בפני קהל ישראל, וקהל ישראל אמר, אתם גדולים, עכשיו גם תרקדו בבקשה. הם סירבו ונעלמו. תם הטיעון שלהם בעולם.   מתוך "להקת הבית" מאת עוזי וייל

בדיעבד, אחרי שהפכתי לקורא אדוק של פישוף והורוביץ ב"כל העיר" (שהביאו לי במיוחד כל שבוע מירושלים), הכרתי גם את ההשפעות שהם ספגו מלהקות כמו The Fall והרזידנס. ההיכרות עם ההשפעות לא גרעה בכלום מגדולתה של הלהקה. לא רק שההשפעות היו מבורכות, אלא שבניגוד למה שקרה בארץ באותו זמן, נושאי המגבעת היו היחידים שמחוברים לדברים האלה בזמן אמת, בלי אינטרנט ובלי לחיות בלונדון (לפחות באותה תקופה).

ההאשמה של המגבעת בנונסנס טקסטואלי, שאף קיבלה תמיכה בהפוכה מפישוף עצמו, היא קשקוש גמור. יכול להיות ששירי "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" התיימרו להגיע לשם, אבל אם בוחנים את רוב הטקסטים, מקלטת הבכורה ועד סיבוב הפרידה "הבא בתור הוא כלום", קשה מאוד לקנות את האגדה הזאת.

עטיפת המקסי סינגל. הצלילים ששינו את חיי

תמיד כשכותבים עליהם מזכירים אלבום אחד "רשמי" ועוד קלטת מחתרתית. מדובר בהפרדה מגוחכת. ובכן, הקלטת הייתה רשמית לא פחות, ואני כבר לא מדבר על האיכות הגולמית המרשימה שיש בקלטת ונוכחת בדיסק הרבה פחות. "ביקור בהר", "קול של אלוהים אחר", "יום הולדת" ו"נושאי המגבעת" (השיר) היו פתח לחשיבה אחרת, דרך כתיבה אחרת וחוסר ממסדיות שיכלו להתפתח רק במקום כמו ירושלים, שמצד אחד, מלא בעומס היסטורי ומתח דתי ופוליטי, ומצד שני, מנותק לחלוטין מהפלצנות התל אביבית.

נושאי המגבעת היו חד פעמיים. כשתלכו (אם תלכו) לשאוף קמצוץ מזה הערב, זיכרו את זה: הם היו בוטים, אמיצים, וכשהם כבר לא כאן – אז לא. זהו.

וזה הליינאפ כפי שהופיע בפורום הופדעות של השרת העיוור: יואב קוטנר – דברי פתיחה (בין השירים – קטעים מתוך נושאי המגבעת שמיים שרוטים של גלויה על מסך גדול) קובי אור – הגיגים חגיגיים 1. מידנייט פיקוקס – ביקור בהר, נגד כיוון הזיפים 2. שי נובלמן – אשת יחסי הציבור, רוכסן/זבובים 3. איגי וקסמן – המוהלת, יש לי חברה 4. ירמי קפלן – מתנה לחג 5. דבק – אלוהים שלי עייף, קול של אלוהים אחר 6. שייגעצ – הבא בתור הוא סוס, בום וטראח (במקרה וחצי משינה עושה את "סוס", שייגעצ פותחים את הערב. חוץ מזה אין שינויים) 7. דפנה והעוגיות – איש קופה ומשאית, אני טקסט פוליטי? 8. העברית – ? 9. אמדורסקי עם העברית – נושאי המגבעת, לייב אין בית שמש 10. תיתכן הפתעה

עוד הבהרה לגבי מה שכתבתי כאן, לפני כמה שנים טובות: כל האמור שם היה ביחס לגרסה הראשונה של "אני טקסט פוליטי?" כפי שהופיעה במקסי סינגל שיצא ב-89' ולא בגרסת "אגנתה". למאמר ההוא הוצמדה בטעות מביכה (שלא אני אחראי לה) תמונת האלבום. התמונות בפוסט הזה הן תיקון מאוחר ותזכורת למאמר ההוא. ומי חשב שכותרת כמעט נאיבית כמו "כתום הוא הצבע של המהפכה" תתלבש בצורה כל כך מעיקה על אפי איתם וחבריו, שלא לדבר על גוש קטיף ופינויו.