על הדלת יש מלאך, ולכן אנ'לא אוהב אותך כל כך

 

נושאי המגבעת. נונסנס? בחיים לא. להכל יש משמעות (עיבוד מחשב: אבי יגיל)

הערב, יום שלישי, ייערך בבארבי ת"א מופע מחווה לנושאי המגבעת. רשימת האמנים לא רעה, אבל אני עדיין חושש. בגלל ענייני עבודה, לא ייצא לי להיות נוכח בערב הזה. ביני לביני אני תוהה אם לא עדיף כך. אין לי בעיה עם הקונספט, וזה לא שאני חושב שהמגבעת הם קלאסיקה מקודשת שאסור לגעת בה, בכלל לא. זה הרי חלק ממה שהם לימדו אותנו: לא לפחד מפרות קדושות ולהשתדל לשחוט את כל העדר. העניין הוא שאני מוטרד מערב שמכיל רצף של קאברים ללהקה כזאת. נושאי המגבעת השפיעו ומשפעים על התרבות הישראלית ועל מוזיקאים חדשים ותיקים, אלא שלא כל השפעה כזאת נכון ואפשר לבחון במחווה של ביצוע מחודש.

 

מסירים את הכובע. הפלייר

 

למרות שהיא הייתה מאוד משפיעה וחשובה וחד פעמית, המגבעת התגאתה בסולן שהוא לא זמר ובנגנים שרובם לא הצטיינו בנגינה (ואני מתכוון בעיקר להרכב המקורי, זה שאחראי לקלטת). יותר מזה, האפקט המהמם בעוצמתו, זה ששינה לאי אלו אנשים את החיים, נבע מחוסר הידע המוזיקלי. המוזיקה של המגבעת בתחילת דרכה הייתה דרך לבטא עמדה, גישה (אטיטיוד, בלעז), לא כלי לביטוי מוזיקלי דווקא. בואו נגיד את זה ככה: עדיין לא הגיע היום שבו מישהו ב"כוכב נולד" יבחר לבצע שיר שלהם. ולא במקרה.

פעם רוני סומק כתב על הפעם הראשונה שהקשיב ל-doors. הוא סיפר שהרגיש כאילו הוא נכנס לג'ונגל ומכירים לו שם חיה חדשה. אוהד פישוף וחבורתו היו מבחינתי חיה חדשה לגמרי. כל האמנים המקומיים שאהבתי לא כתבו ככה ולא ניגנו ככה. המגבעת שינו לי את החיים מפני שהם הוכיחו לי שאפשר אחרת ושצריך אחרת. לא רק במוזיקה, בכלל.

 

שתי להקות גדולות היו בישראל בסוף שנות השמונים. נושאי המגבעת ופונץ'. גדולות בכל קנה מידה. נושאות התקווה של קהלן, כמו הסמיתס במנצ'סטר, כמו הקלאש בלונדון, כמו בגין בכיכר מלכי ישראל. להקות שמניפות דגל ויש להן צבא ועדת מאמינים, והמוזיקה שלהן מזיזה דברים בעולם. שתיהן התרסקו.

שתיהן היו להקות דתיות. הן היו הרגע שבו הרוק הישראלי נעמד על רגליו ודרש להיות משמעותי. מה זה דתיות? שהן לא על כמה כיף בעולם הזה, אלא על כמה "האדמה מקולקלת" (המגבעת) אבל "נדמה שישוב" (פונץ'). שהן לא דיווח סנטימנטלי מהחוויה שבטית הישראלית, אלא אמירה ברורה על מה שצריך להיות. שהן מבררות בירור עד הסוף, עד לשורשו, ומאירות את הדרך הלאה.
כמו לזרוק נורה 100 ואט על הקיר. לרסיסים קטנים הן התנפצו. כגודל התקוות כך קוטן הרסיסים. מי בכלל רוצה לשמוע אתכם?
מאז שזה קרה, הרוק הישראלי אינו חשוב יותר. כמעט. מסיבות הטראנס חשובות. הכדורים שלוקחים בהן חשובים. המוזיקה המזרחית חשובה. הודו חשובה. כמה יוצרים ברוק הישראלי בעשור האחרון אמרו דברי אמת? דברי טעם? גילו לך משהו שלא ידעת קודם? והמעטים שכן, מי מהם העז לקוות שדבריו יישמעו בקול רם בצהרי היום?

שני צדדים למטבע : נסתר ונגלה.

נושאי המגבעת היו הנגלה. הם תמיד אמרו מה שרצו לומר בקול רם, במילים ברורות ומושחזות, בהופעה בלתי מתפשרת בקיצוניותה. ובנגלה כמו בנגלה : אחרי זמן מה הם הגיעו לבמות הגדולות, זעקו מעליהן את מה שבאו לזעוק, ואז גילו שאף אחד לא בא לשם לשמוע אותם באמת. שהמילים מאבדות משמעות בהופעות קיץ בפני ילדים של ועדי עובדים. מה היה הצעד הבא? להמשיך ולעשות עוד תקליטים עבור קהל גדול שמוכן לשלם בכסף טוב עבור התרמית, אבל לא קונה את האמת שמאחוריה.
וכך נושאי המגבעת שטחו את הטיעון שלהם בעולם בפני קהל ישראל, וקהל ישראל אמר, אתם גדולים, עכשיו גם תרקדו בבקשה. הם סירבו ונעלמו. תם הטיעון שלהם בעולם.

 

מתוך "להקת הבית" מאת עוזי וייל

 

בדיעבד, אחרי שהפכתי לקורא אדוק של פישוף והורוביץ ב"כל העיר" (שהביאו לי במיוחד כל שבוע מירושלים), הכרתי גם את ההשפעות שהם ספגו מלהקות כמו The Fall והרזידנס. ההיכרות עם ההשפעות לא גרעה בכלום מגדולתה של הלהקה. לא רק שההשפעות היו מבורכות, אלא שבניגוד למה שקרה בארץ באותו זמן, נושאי המגבעת היו היחידים שמחוברים לדברים האלה בזמן אמת, בלי אינטרנט ובלי לחיות בלונדון (לפחות באותה תקופה).

ההאשמה של המגבעת בנונסנס טקסטואלי, שאף קיבלה תמיכה בהפוכה מפישוף עצמו, היא קשקוש גמור. יכול להיות ששירי "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" התיימרו להגיע לשם, אבל אם בוחנים את רוב הטקסטים, מקלטת הבכורה ועד סיבוב הפרידה "הבא בתור הוא כלום", קשה מאוד לקנות את האגדה הזאת.

עטיפת המקסי סינגל. הצלילים ששינו את חיי

תמיד כשכותבים עליהם מזכירים אלבום אחד "רשמי" ועוד קלטת מחתרתית. מדובר בהפרדה מגוחכת. ובכן, הקלטת הייתה רשמית לא פחות, ואני כבר לא מדבר על האיכות הגולמית המרשימה שיש בקלטת ונוכחת בדיסק הרבה פחות. "ביקור בהר", "קול של אלוהים אחר", "יום הולדת" ו"נושאי המגבעת" (השיר) היו פתח לחשיבה אחרת, דרך כתיבה אחרת וחוסר ממסדיות שיכלו להתפתח רק במקום כמו ירושלים, שמצד אחד, מלא בעומס היסטורי ומתח דתי ופוליטי, ומצד שני, מנותק לחלוטין מהפלצנות התל אביבית.

נושאי המגבעת היו חד פעמיים. כשתלכו (אם תלכו) לשאוף קמצוץ מזה הערב, זיכרו את זה: הם היו בוטים, אמיצים, וכשהם כבר לא כאן – אז לא. זהו.

וזה הליינאפ כפי שהופיע בפורום הופדעות של השרת העיוור:

יואב קוטנר – דברי פתיחה
(בין השירים – קטעים מתוך נושאי המגבעת שמיים שרוטים של גלויה על מסך גדול)

קובי אור – הגיגים חגיגיים

1. מידנייט פיקוקס – ביקור בהר, נגד כיוון הזיפים
2. שי נובלמן – אשת יחסי הציבור, רוכסן/זבובים
3. איגי וקסמן – המוהלת, יש לי חברה
4. ירמי קפלן – מתנה לחג
5. דבק – אלוהים שלי עייף, קול של אלוהים אחר
6. שייגעצ – הבא בתור הוא סוס, בום וטראח (במקרה וחצי משינה עושה את "סוס", שייגעצ פותחים את הערב. חוץ מזה אין שינויים)
7. דפנה והעוגיות – איש קופה ומשאית, אני טקסט פוליטי?
8. העברית – ?
9. אמדורסקי עם העברית – נושאי המגבעת, לייב אין בית שמש
10. תיתכן הפתעה

עוד הבהרה לגבי מה שכתבתי כאן, לפני כמה שנים טובות: כל האמור שם היה ביחס לגרסה הראשונה של "אני טקסט פוליטי?" כפי שהופיעה במקסי סינגל שיצא ב-89' ולא בגרסת "אגנתה". למאמר ההוא הוצמדה בטעות מביכה (שלא אני אחראי לה) תמונת האלבום. התמונות בפוסט הזה הן תיקון מאוחר ותזכורת למאמר ההוא. ומי חשב שכותרת כמעט נאיבית כמו "כתום הוא הצבע של המהפכה" תתלבש בצורה כל כך מעיקה על אפי איתם וחבריו, שלא לדבר על גוש קטיף ופינויו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סנדי ש  On 20 בפברואר 2007 at 7:36

    אני מוכנה לבוא לעשות קאבר למחול של פישוף

    קצת נמאס מכל מסעות ההתגעגעות אליהם.
    בעצם מתגעגעים לעצמנו כשהיינו בגיל הזה של פעם והרגשנו מיוחדים כי אהבנו את
    נושאי המגבעת והיינו יותר חתיכים ורזים.
    יאללה.

    אני, לא היה מי שיתן לי את כל העיר, אז עשיתי מנוי. כל שבוע הגיע אלי בדואר העיתון הריחני מירושלים לפתח-תקוה.

    יש לי רעיון למשחק: 5 דברים שלא ידעתם עלי ועל נושאי המגבעת.
    מי בא לשחק?

    בגדול פונץ' היו הרבה יותר חמים.

  • יונתן  On 20 בפברואר 2007 at 8:46

    גם אני לא אגיע להופעת המחווה, וגם אני לא ממש מצטער על כך. על כל פנים, אחלה פוסט.

  • סנדי ש  On 20 בפברואר 2007 at 9:04

    אני לא מצליחה לשלוח לך מייל. אנסה במועד מאוחר יותר (-:

  • אורי בר-און  On 20 בפברואר 2007 at 9:26

    כשהתחלתי לקרוא קיוויתי שהפוסט גם יעזור לי להחליט אם הלילה ימצא אותי בבארבי, לא הצלחתי להחליט.

  • עמי  On 20 בפברואר 2007 at 10:31

    לסנדי: פונץ' בהחלט יותר חמים, אבל המהות שייצגה נושאי המגבעת היא לא פחות חשובה. המגבעת היו פחות רגשיים, זה נכון. אם היינו צריכים לחיות רק על אחת מהלהקות, כנראה שזו הייתה פונץ' בגלל עניין הרגש. למזלנו, במזון מוזיקלי אנחנו לא צריכים לעשות דיאטות ולוותר על אחת מהן. (ושלחתי לך מייל בעצמי, ככה נתגבר על הבאג)

    לאורי: אולי הניסוח שלי היה עמום לגבי ללכת לא ללכת, למרות שמי אני שאקבע. הפוסט גם לא ניסה לומר לקורא "כן" או "לא".
    כלל האצבע שלי היה כזה: מכיוון שאני עובד, אני אנסה להשתחרר הערב. אם זה יבוא בקלות – אני אהיה שם, אם לא – אני אקבל את ההחלטה הקוסמית נגד.
    כלומר, אם הייתי פנוי הערב, סביר להניח שהייתי שם. יכול להיות שמדובר בערב שיהפוך למיתולוגי ותהיה בו חוויה מיוחדת מרגשת וחד פעמית. יכול להיות כמובן שזה יהיה כמו לעבור ליד תאונה: זה לא נעים, אבל אי אפשר לא להגניב מבט.
    מקווה שעזרתי.

  • אורי  On 20 בפברואר 2007 at 11:06

    לא נראה לך מוזר שהרכב, שכל חבריו חיים ואפילו לא הגיעו לגיל 40, כולם פועלים היום עדיין, לא מופיע בשום צורה בערב מחווה שנועד עבורם?
    יותר מזה, כל ההרכבים שמופיעים בערב הזה הם פחות או יותר נוראיים (אני לנצח כנראה אזכור את הזעזוע העמוק שאחז בי לראות את איגי וקסמן מבצעת את השיר "מויקאן פה מויקאן שם" לפני הופעה של נושאי המגבעת במרתף העליון) והכעס היחסי שהיה לנושאי המגבעת היה כנגד היובש התרבותי והטירוף של ישראל, מה שלא ממש השתנה במהלך השנים – למעשה רק החריף – מקבל ביטוי מצויין בליין אפ של הערב הזה. ערבים שכאלה, שמטרתם היא תפיחה על השכם ליטוף האגו העצמי (והזרמת מזומנים למפיקי הערב על הדרך) ואוננות מביכה.
    הסיבה להניח לנושאי המגבעת היא לא משום שיצירתם קדושה אלא בעיקר משום שלא נראה לי, ואני כותב זאת מבלי להסתכן אפילו בלטעות, שלמישהו בערב הזה יהיה משהו מקורי לעשות עם החומרים הללו.
    אני מניח זאת משום שאף אחד מההרכבים הללו לא עושים זאת במוזיקה שלהם בדרך כלל.

    בכל מקרה, אני מחכה לערב המחווה ללהקת ישראל בכיכובו של יהודה סעדו בהפקת האוזן השלישית.

  • שגיאB  On 20 בפברואר 2007 at 11:44

    אני מסכים עם כל מה שכתבת. מצד שני, אני לא מסכים עם עוזי וייל – נושאי המגבעת לא היתה הנגלה. היה המון נסתר בטקסטים שלה, המון שכבות מורכבות ומגוונות, במיוחד ב"קסטה". את ה"דיסק" אני אוהב אבל הוא חסר את הרבדים הנוספים שאני כל-כך אוהב ומי שמכיר רק אותו יכול באמת לחשוב שמדובר באיזו להקת פאנק קלילה ותו לא.
    שמח לגלות ש(גם) אתה איש יחסי הציבור של נושאי המגבעת… 🙂

  • עמי  On 20 בפברואר 2007 at 12:38

    אדם הורוביץ אמר לאיתמר בן כנען ב"העיר" האחרון, שלבוא לערב הזה זה כמו לבוא להלוויה של עצמך. אז נכון שזו אמירה קצת צעקנית, אבל יש בה משהו. אל תשכח: זהו ערב מחווה, לא איחוד. ולא רק זה – המגבעת היו תמיד אנטי נוסטלגיה. גם סיבובון הפרידה, לאחר הפירוק, "הבא בתור הוא כלום", לא היה ניסיון פאתטי לשחזר את החוויה, אלא לקח את השירים לכיוון אלקטרוני ואחר.
    לא הייתי רוצה שהם יופיעו בערב כזה. כן הייתי רוצה, כמו שאמר רם אוריון באותה כתבה ב"העיר", שיהיו שם הרכבים יותר אדג'יים וכאלה שקרובים ברוחם למגבעת, ג'ירפות למשל.

    אני מסכים איתך שההרכבים שמופיעים לא מאיימים במאומה על מעמדה של המגבעת (בלשון המעטה), אבל אם נחזור לרגע לדימוי של הורוביץ, אתה לא מסנן אנשים מההלוויה של עצמך.

    ולשגיא: מסכים איתך בכל מילה, כולל עניין 'הנגלה' לכאורה שעוזי מצא בנושאי המגבעת.

  • אודי שרבני  On 20 בפברואר 2007 at 15:48

    היי עמי
    הנה ההתייחסות שלי לנושא
    http://www.notes.co.il/sharabani/29069.asp
    מולדבי צדק כשאמר בסרט שאתה לא רוצה להזדהות (משהו כזה) עם אותו זמר שעל הבמה
    בגלל זה, בין היתר, הם היו אחרת, בדיוק כמו שכתבת על פונץ' ואמנים אחרים שגורמים לך חום רגשי

  • סנדי ש.  On 20 בפברואר 2007 at 16:27

    יכול להיות שזה מה שפירק אותם בסוף. החוסר ריגשיות הזאת. אולי, לא יודעת. אבל הנה הגדרת לי בדיוק מה הפריע לי אצלם, ולא ידעתי להגדיר בעצמי.

  • מתי  On 20 בפברואר 2007 at 18:35

    שנים אני מחפש. למישהו יש את זה אולי בסולסיק?…

  • ZivP  On 20 בפברואר 2007 at 18:46

    צדק מי שאמר שהקשר בין המבצעים בערב לבין המקור קלוש מדי בשביל לעורר צפיות.
    לראות את קוטנר מנחה ערב עם וקסמן את אמדורסקי, חבורת הקיבעון המוזיקאלי , מזכיר לי את ספר המחווה לדודו גבע.

    אנשים שמבצעים רצח שיטתי למקוריות ועניין מרימים הלויה מאורגנת לגופת החלוצה האחרונה בתחומם.

  • אורי  On 20 בפברואר 2007 at 23:34

    לא יכול להמשיך לקרוא משפט שמתחיל באדם הורביץ אמר לאיתמר בן כנען.
    זה גורם לי לחום רגשי.

  • גק"ע  On 21 בפברואר 2007 at 11:13

    כצפוי.
    דבק הפתיעו בגרסה דילנית מעניינת לאלוהים שלי עייף, וזהו בערך.

    קובי אור היה ענק.

    וכמו שתיד אמרתי
    נושאי המגבעת לא התה להקת הרוק הכי טובה בישראל
    היא להקת הרוק היחידה שהיתה בישראל

  • בעז  On 21 בפברואר 2007 at 11:47

    כצפוי ערב ענק זה לא היה, אך היו הפתעות. דפנה והעוגיות עשו ביצועים יפים, דפנה הפגיזה בביצוע לשיר "טקסט פוליטי", לא הייתי רוצה להיות במקומה, מנסה לבצע שיר מיתולוגי של להקה מיתולוגית… קפלן הפתיע, נראה ששתיה מרובה עושה לו אולי רע אבל טוב למוזיקה שלו… לא ראיתי אותו מצליח להלהיב כך מאז שנות התשעים.
    בכל מקרה היה ערב נחמד, חבל שעשו קטע מסריח לנושאי המגבעת. הבטיחו "הפתעה" רק חבל שלא סגרו את זה אם הלהקה קודם, אם הם היו רוצים להתאחד הם היו עושים זאת, לא היה צריך לנסות לאלץ אותם.

  • זולי  On 22 בפברואר 2007 at 0:05

    כשאני שומע היום את נושאי המגבעת אני מתקשה מאד למצוא בהם משהו מעבר לערך הנוסטלגי.
    היתה להם חדשנות והעזה, הם הגיעו ברגע הנכון, היו שם כמה כשרונות לא מבוטלים, אבל –
    הם לא המריאו מעבר לשלב הבוסר, ובוסר הם נשארו.
    אצל הג'ינג'יות והפה והטלפיים אפשר לקבל מושג כלשהו לאיזה כיוונים נפלאים היו יכולים נושאי המגבעת להתפתח, אבל זה לא קרה.
    ואני לא ממש מתגעגע.

  • עודד  On 22 בפברואר 2007 at 1:38

    לא משתמש בסולסיק, אבל אני לא יודע אם תמצא שם את הקלטת – א. כי לא הרבה אנשים ממירים קסטות לקבצים.
    ב. למעשה, הרוב המכריע של השירים (שישה מתוך שמונה) נמצא בדיסק האוסף. אם אני לא טועה, חסרים רק "השקרן" ו"אי אפשר להסביר". כך שאין הרבה מוטיבציה להתעסק בזה, אני מניח.

  • אורן אנטין  On 24 בפברואר 2007 at 20:08

    " אי אפשר להסביר" הוא אחד השירים הגדולים ביותר שלהם בעיני… חבל שהוא נעלם בעולם הדיגיטלי. מזכיר לי שיר מדהים שהיה בקלטת שהג'ירפות חילקו לפני שהקליטו בפעם הראשונה, ומסיבה שאינה ברורה לי השיר לא נכנס לדיסק

  • הדס  On 6 ביוני 2007 at 16:11

    בגיל 16 (לפני 15 שנה) נפלה לידי הקלטת אשר שידרגה לחלוטין את הטעם שלי במוסיקה ישראלית.
    הקלטת, כטבען של קלטות, נשחקה עד כלות אך תוכנה נצרב לי במוח. זכרתי את השירים מילה במילה.
    לאחר שנים, כשרציתי לשחזר את העונג, ולאחר שלא הצלחתי למצוא את הקלטת על דיסק.
    מצאתי לבסוף את כל השירים ברשת בפורמט דיגיטלי.
    כן, גם את השיר "אי אפשר להסביר" שהנו ללא ספק השיר הטוב יותר שלהם.
    איכות הסאונד אמנם קלוקלת אבל איכשהו זה מתחבר לי מצויין…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: