ומה אתה מחביא עכשיו בתוך הגרון?

דבר אלי עכשיו. אביב גדג' (צילום: אבי נתן)

להקות מתפרקות, זה טבעי. אצלנו, להקות מתאחדות הן תופעה אפילו עוד יותר טבעית, וכמובן יותר משתלמת. הפירוק של אלג'יר, בפברואר לפני שנה, איננו חלק מזה. כשאלג'יר התפרקו, התקווה למהפכה של ממש נגוזה, אבל רק לכאורה. למעשה, היה ברור שיש בלהקה הזאת שני כוחות יצירתיים בולטים, חזקים ובעלי עוצמה, ושאין סיכוי שהם ייעלמו עם הפירוק.

אז גבריאל הוציא את "בשדות" שלו, שהוא אלבום מטלטל, המספק חוויה קיצונית ומרגשת, בדיוק כמו שאמנות גדולה צריכה להיות. מבחינה מוזיקלית ההפקה ב'בשדות' עומדת מעל שני אלבומיו הקודמים. ולמרות ההפסקה הארוכה מהופעות, גבריאל עוד יופיע ויקליט, אין ספק בזה.

לעומתו, על אביב גדג' לא שמענו כלום. הוא התחיל לעבוד בשקט בשקט על חומר חדש והנה עכשיו זה מגיע: שתי הופעות מתוכננות ושמועות על אלבום סולו תוך חצי שנה (לא הייתי סומך על ההבטחה "תוך חצי שנה", אבל בואו נהיה אופטימיים).

כוחות יצירתיים בולטים. גדג' ובלחסן (צילום: אבי נתן)

העולם היצירתי איננו דמוקרטיה, והוא גם לא צריך להיות. הנהגת להקה היא משימה קשה ולפעמים שוחקת. דווקא הצלחה של להקה מובילה לרצון של החברים לקבל יותר ביטוי במסגרת ההרכב. לפעמים זה גורם למיש-מש מוזיקלי, וברוב הפעמים לחוסר אחידות ברמת החומר. מהבחינה הזו, עדיפה דיקטטורה של היוצר ועדיפים חמישה אלבומי סולו, מאשר אלבום אחד של להקה שהוא פשרה פושרת.

אלג`יר הצליחה לגעת במשמעות החיים והקיום. קיום ישראלי קטן, אקראי, עלוב רוב הזמן – קיום מתמוטט. בו זמנית אלג`יר ידעה להעביר את כל התחושות והכאבים דרך פריזמה ישראלית, שבדרך כלל אינה נראית לנו. זה  מה שהופך אמן מניהיליסט מקונן למורה-דרך. סוג של רב חילוני עם גיטרה וקול שחודר את שערי השמיים וגם את הלב. אמן שאינו מייצר משמעות הוא לא אמן. הוא אומן. בדרן. זכרו את זה בפעם הבאה שאתם הולכים להופעה של מישהו. אפשר ללגלג מכאן ועד קץ כל הימים, אבל אמנים שלא ייצרו משמעות לא שרדו, לא בתודעה ולא בספרי ההסטוריה, גם אם מכרו הרבה. (בועז כהן, שם)

אלג'יר הייתה להקה ענקית. היא באה למלא חסך מאוד גדול במוזיקה המקומית. היא הצליחה למלא את החלל, אבל לא הצליחה לעשות את זה מבלי להישרף. מצד שני, כמו שאמר ניל יאנג, עדיף להישרף מאשר לדהות. אלג'יר לא דהו לרגע. הם נתנו את עצמם על הבמה בכל הופעה והופעה. ההופעות היו מסע מפרך ומרתק בתוך עולם יצירתי עמוק ומנומק היטב. החוויה של אלג'יר הייתה טוטאלית, מאירת עיניים ומחדדת תודעה. ההמתנה ליצירת ההמשך התארכה בגלל פירוק הלהקה, אבל הנה זה כאן, במרחק שלושה שבועות וקצת מאיתנו. ואני מודה – אני מת מסקרנות.

בלי דמוקרטיה. גדג' והמיקרופון (צילום: אבי נתן)

האופי של גדג' כיוצר וכפרפורמר, והיכולות שהפגין עד היום, לא מרמזים על כלום. הוא מסוגל לתת עכשיו סט של שירי פסנתר קורעי לב שיישלחו את שלומי שבן לפינה, או סוויטה של יצירות מהירות ובועטות שמחברות בין הפרודיג'י לווייט סטרייפס ובועטות על הדרך בפרצופן המחייך של המסיקות למיניהן. הוא יכול להפוך שוב את הבארבי לבית כנסת, ולהעניק לנו, שוב, ספר תפילות במיוחד לימים הנוראים האלה. מבלי להכיר את השירים החדשים, אני סומך על אביב ומחכה לשמוע את חומר החדש, מוכן להרפתקה הבאה שהכישרון שלו ינפק.

אין טעם לקוות לשחזור של אלג'יר. מי שמחכה לזה, או לאיחוד של אלג'יר, מפספס את הנקודה. מטרה ראויה עבור אמן היא לא לחזור שוב ושוב על הישגי העבר. ההופעה של אביב גדג' במעבדה בירושלים ב-28 לחודש (וב-16 באוגוסט בבארבי) היא התחלה חדשה עם שירים חדשים ועם הרכב חדש. ויש למה לחכות.

שולח לפינה, בועט בפרצוף. גדג' והגיטרה (צילום: אבי נתן)