"אומרים שבלוויות אתה בוכה על עצמך"

יש רגעים שבהם המציאות גוברת על המוזיקה. המשברים שהעולם מזמן לנו מרחיקים אותנו בצורה אכזרית מההנאות הקטנות של החיים. איך אפשר ליהנות ממוזיקה כשמישהו יקר לך שוכב חולה ובסכנת חיים? איך אפשר לכתוב פוסט בבלוג, להקשיב לתקליט חדש או להתרכז בסרט כשהעולם שלך מתהפך?

אני מדמיין את נעם רותם ניגש אל הגיטרה אחרי מנת יתר של בשורות רעות, וחושב לעצמו: "תראה מה קורה בחיים שלך, ואתה משחק ב'אמנות'". קל מאוד לשים את המוזיקה במקום שבו היא מין צעצוע כזה, "למען יוכלו ילדים לשחק". לא משהו שבני אדם מבוגרים עושים כי פשוט אין להם ברירה אחרת. רובנו מתייחסים בצורה כזאת למוזיקה (למשל), כי הספקנו מזמן לשכוח את הרגע שבו המוזיקה הצילה את חיינו. העבודה על 'עזרה בדרך', האלבום החדש של נעם רותם, הצילה את חייו במובן מסוים. אבל זה לא נגמר שם: המוזיקה של נעם רותם יכולה להציל חיים. נקודה.

לא קרקס תדמיות. 'עזרה בדרך', עטיפת האלבום

אלה החיים, לא אמנות

באחד הראיונות שליוו את התקליט הזה אמר רותם שהוא לא ידע אם מהשירים האלה יהיה תקליט. הוא פשוט עשה מוזיקה כי זה מה שהוא יודע לעשות וזו דרך ההתמודדות שלו עם דברים שקורים לו. ההערה הזאת נמצאת כמעט בכל צליל ב'עזרה בדרך'. כלומר, ברור שאלה החיים, לא אמנות, לא קרקס תדמיות ולא ניסיונות להבריק בהפקה או בעיבודים. רותם כותב פשוט. שר פשוט. מדבר פשוט. ובעיקר, לא מלביש את החוויות שהוא מדבר עליהן באיזו גלימה של מטאפורות ריקות.

מבחינת הפקה, אם האלבום הזה נשמע למישהו טיפה "לא מעודכן", הייתי מציע להקשיב לו ברצף אחד עם אלבום אחר, כזה שיצא ב-92', אבל גם האלבום ההוא היה אז (וגם עכשיו) "לא מעודכן". לא במקרה 'קסם ואובדן' ו'עזרה בדרך' משיקים זה לזה. ולא מדובר רק בנושאים הדומים, או בעובדה שרותם מאזכר את האלבום ההוא ב'עולה ויורד' וגם מבצע ממנו שיר בגרסה עברית ('חרב דמוקלס').

עיקר הקרבה בין השניים היא בניסיון להפשיט את מעשה היצירה מהילה כלשהי מחד, אבל בעצם להעניק לכל מילה משמעות כמעט הרת גורל, מאידך. המינימליזם הזה יוצר אצל המאזין תחושת גודש. בעיקר גודש רגשי. די ברור שאם רותם היה מנסה לבנות איזו הילה סביב הכאב והסבל שהוא מתאר, המאזין היה מוצא את עצמו מהר מאוד "בחוץ".

גודש רגשי. נעם רותם (צילום: גל חרמוני)

מה שנקרא, קתרזיס

יש קושי אמיתי לעמוד בגודש הרגשי שנוצר מהאזנה רציפה לאלבום. מכיוון שהכל כל כך חשוף, ומכיוון שגם אם מעולם לא חווית משהו דומה, עדיין יש בסיפור של רותם משהו שכל אדם יכול למצוא בו את עצמו. יש אנשים שסיפור הסרטן והמפגש עם המוות יוציא מהם את כל החרדות הכי כמוסות, ויש אנשים שזה יוציא מהם דמעות של הזדהות שבסופן הם ילמדו להעריך את החיים שיש להם (מה שנקרא, קתרזיס).

הקתרזיס ש'עזרה בדרך' מספק למאזין הוא כזה שמעמיד אותו במקום מאוד מיוחד בשדה המוזיקה הישראלית כרגע. כאשר מימינך קרן פלס, שרק רוצה שהמוזיקה תהיה השמיכה שהיא תוכל לישון עליה, ומשמאלך ד"ר התחכמות שלומי שבן, שרק רוצה לזיין ולקטר על זה, המשחק נעשה מעיק. רותם לא צריך את המשחק מפני שמה שיש לו הוא אמיתי. וזה מקור העוצמה שלו.

רותם בא עם האמת שלו ולא נרתע. וזאת כנראה הסיבה שהאלבום מצליח למדי. אני לא מדבר על כך שהמהדורה הראשונה והפצפונת כבר נגמרה, אני מדבר על התחושה הכללית: על רותם שמתארח ברדיו אצל ארז טל, והציניקן הידוע לא מפסיק להתפעל ממנו ומהשירים האלה. על המוכר ב'צליל' בפתח תקווה שאמר לי, "טוב שאתה מזכיר לי, אני חייב להזמין עוד עותקים מאלבום הזה".

כשהכל מתמוטט

נעם רותם יוציא מכם דמעות, אבל לא תמצאו בדמעות האלה אפילו מיליגרם אחד של קיטש. המרחק בין דמעה אמיתית לקיטש הוא לא גדול, כידוע. אלא שאצל רותם מתגלה יכולת להפוך סיפור חיים לאמנות עם ערך מוסף. אין כאן תובנות גדולות או הצעה לחיבוק. להיפך, יש נטייה לתאר את החוויות הקשות בדיוק מרבי ותוך התבוננות כמעט נייטרלית. בלי להתערב ובלי להפעיל בדל של מניפולציה על המאזין.

'עזרה בדרך' לא מציע גאולה, אבל הוא מעניק תקווה. תקווה שהחיים ינצחו, שהאמנות תנצח, שתוכל לחיות וליצור למרות הדאגות ולמרות שלפעמים בשורות רעות נוחתות עליך מבלי שתוכל להתכונן או להתגונן.

אם יש הייפ סביב רותם והאלבום החדש שלו, זהו אחד ההייפים המוצדקים ביותר שיש. זה מגיע לו, כי מדובר לא רק בתעודת בגרות של יוצר ייחודי ומוכשר, אלא גם בזרקור מול הפלסים והשבנים. כי החיים הם לא רק כשרון הלחנה או וירטואוזיות על הפסנתר. החיים הם גם מה שאתה עושה עם עצמך כאשר הכל נראה מתמוטט.

ורק כדי לחדד את המסר, הפוסט הזה נכתב דווקא ביום של בשורות טובות.

האתר של נעם רותם

רותם מתראיין אצל טל גורדון

עמוד הוידאו של נעם ב'היפ'