שלא אשאר כבוי, ככה

 

הכל התחיל בפסטיבל הפסנתר. רציתי לראות איך עובד השילוב בין נעם רותם, שהרשים אותי מאוד באלבום האחרון שלו ובהופעות לבין עמיר לב, שאני אוהב מאוד, אבל כבר מזמן לא הייתי בהופעה שלו. הראיון המשותף עם שניהם לקראת ההופעה ההיא כבר הכין אותנו לזה: לא היה שם חיבור. כלומר, כן היה, אבל מאוד מוגבל. אחד מאוד אוהב ומחזר (רותם) והשני, פשוט נבוך מהאהבה וההערכה המופנית כלפיו ומשתדל להתנהג יפה כי לא נעים, אבל כלום מעבר לזה. לא הייתה שום הדדיות, שלא לדבר על איזושהי תחושה של חד פעמיות מרגשת. ההופעה הייתה מוצלחת בדרכה, אבל מתסכלת מאוד כשחושבים על החיבור המרתק שהתפספס.

אבל אז הבנתי משהו אחר: התגעגעתי לעמיר לב. החלטתי שאני חייב ללכת להופעה שלו בקרוב. ההזדמנות באה ביום רביעי שעבר. לב הופיע בזאפה, ולפי הפרסומים היה מדובר במופע להקה ואירוח של יובל בנאי. אלא שבסופו של דבר, למרות כל הדברים הטובים שיבואו להלן, גם ההופעה הזאת השאירה אותי מתוסכל.

נתחיל בדברים הטובים: הופעת החימום של אייל אבן צור היא בדיוק כשמה, לא ארוכה מדי ולא מעיקה, אלא להיפך, קיבלתי הזדמנות להקשיב למישהו ששמעתי עליו דברים טובים, אבל מה לעשות, לא יצא לי לבדוק בעצמי. צורי השאיר טעם של עוד, ואני מבטיח לתת לו את הכבוד המגיע לו בערב שבו הוא האמן הראשי.

קולו העמוק והמדויק. עמיר לב

כשעמיר עולה, משום מה נשארים הבס ועמדת התופים מיותמים. לב חמוש באקוסטית, פותח בשיר חדש 'אנושקה', שרק הרהור נוסף בו, אחרי ההופעה, גרם לי להבין כמה עוצמה גלומה במילים שלו. עמיר ממשיך ל'אוקטובר' ול'עננים שחורים'. הוא מקפיד לפתח את השירים, לייצר סולואים מעניינים, להרבות בשיאים, וזה יפה ומרשים, עד שמגיעים 'שש שעות' ו'כבוי'.

מדובר בשני שירים שמצווה לבצע אותם בהרכב מלא, ואם לא, אז לפחות עם גיטרה חשמלית, עדיף שתיים. לב, אם לא הבנתם, נשאר לבד על הבמה גם בשירים האלה וכאן נוצר התסכול. כשאתה יודע שאתה הולך ל"מופע אקוסטי" ושהאמן מופיע לבד עם הגיטרה, אתה מוכן לזה נפשית ובא עם סוג מסויים של קשב. אבל אם אתה מפנטז על אורגיית גיטרות כמו בימים שלב הופיע בהרכב שכלל את מוטי ביקובסקי, אין ספק שתתאכזב. ושוב, שלא תהיה טעות: עמיר הפליא לנגן. אבל כל התשוקה, האנרגיה, והיכולת של לב נשארו על האקוסטית. הוא אפילו לא קם מהכיסא במשך כל ההופעה עד שיובל בנאי דחק בו, קצת לפני הסוף.

גם האירוח של יובל בנאי היה ברובו אקוסטי. יובל שר את 'והדממה' ואת 'מעבר להרים' שמיועדים לאלבום החדש שלו ושעמיר כתב. אחר כך הם עשו את 'כחול וירוק' ואת 'תחזור תחזור'. כשהתחיל 'תחזור תחזור'. במחוה מאוד מרגשת, שלא נעלמה מעיני הקהל, יובל נתן לעמיר את הכבוד למלא את תפקיד הקריין בסוף השיר, אותו תפקיד שאבא של יובל, יוסי בנאי ז"ל, עשה במקור. קולו העמוק והמדויק של לב לא פספס את המעמד. עמיר נתן את הקטע תוך שהוא לא שוכח לחלץ עוד ועוד ריגושים חבויים מהגיטרה שלו.

לגבי השירים החדשים של יובל בנאי, אפשר לומר שבנאי סוף סוף מוצא לו מקום משלו אחרי משינה. הקהל למוזיקה הזאת לא ימלא את קיסריה אולי, אבל הוא לא פחות נאמן וקשוב. החיבור בינו לבין לב באלבום הבא הוא בהחלט בשורה טובה. במיוחד אם זוכרים שהאלבום האחרון שבנאי חתום עליו הוא 'רומנטיקה עתידנית', תקליט הקאמבק הציני של להקת האם. בנאי החדש, נשמע קצת כמו בן דודו אהוד, ואם אהוד הוא שם נרדף לכנות אמנותית, הרי שיובל בדרך לשם, אלא אם חלילה, שוב תבוא איזו חברה סלולרית ותציע פיתוי.

רק בארבעת השירים האחרונים, שהיו למעשה סוג של הדרן מבלי שהקהל של הזאפה ידע על זה, קיבלנו את אסי ששון בתופים ואת גולן זוסקוביץ' בבאס. אלא ש'ערב ראש השנה' ו'חבק אותי' המחושמלים, לא יכולים לפצות על 'שש שעות' המעורטל. לפני שהכל נגמר בפתאומיות מסוימת, עמיר קורא לבנאי לשוב ומעלה גם את אייל אבן צור. שלוש אקוסטיות (לב, בנאי וצורי), באס ותופים, בלי אף גיטרה חשמלית אחת וזה היה 'נגעה בשמיים' בביצוע מרתק, יצירתי ולא מתחנף יותר מדי לגרסת המקור.

הקהל, מה לעשות, עושה את המקום. המיקום של הזאפה בלב מתחם ההייטק של רמת החי"ל, מטר מהאימפריה של האחים זיסאפל, משפיע על אופי האנשים שמגיעים. לב לא בררן גדול, אפשר למצוא אותו בתמונע, בבארבי, בלבונטין וכמובן בכל מיני פאבים מחוץ לת"א. אין ספק שבזאפה הוא נתקל בקהל הכי רגוע ובורגני שלו. אולי בגלל זה הוא הרשה לעצמו לוותר על הלהקה במשך רוב הערב ולרדת בלי הדרן. הקהל הרי שבע, הוא לא ישים לב.

אני אוהב את עמיר לב. הוא קונה אותי ברגע במשפטים המינימליסטיים האלה שלו שאוצרים כל כך הרבה מידע ורגש בתוכם. אני אוהב את הקול שלו ואת הגישה שלו כשהוא מחבר מילים ללחן, אבל מה לעשות, שוב יצאתי מאוכזב. לא נורא, בסוף החודש הוא מופיע שוב בלבונטין, אולי אז.

עמיר לב מארח את יובל בנאי. מופע פותח: אייל אבן צור, מועדון זאפה, רביעי, 12 בדצמבר

על ההופעה ב-nrg

עמיר לב מתראיין לקראת ההופעה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דיאנה  On 17 בדצמבר 2007 at 10:47

    על מה אתה מדבר בכלל ?

  • שגיאB  On 17 בדצמבר 2007 at 19:02

    היינו נפגשים על רקע "קול פנימי"…

  • אהוד בן-פורת  On 18 בדצמבר 2007 at 14:09

    אבל אין ספק שעמיר לב פונה לקהל יעד מסויים, שבני הגיל האחר לא ממש ימצאו בו עניין. אני באופן אישי אוהב את עמיר לב, ואני חושב שמעבר למוסיקה עצמה יש ליצירותיו ערך מוסף של נקודת מחשבה על החיים. אני ממש מצפה לדיסק חדש מעמיר לב ולא איכפת לי שישאר ברוח של קודמיו, אם כי אני אשמח אם הוא ישנה קצת וימצא דרך להוסיף קהל נוסף לקהל אוהביו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: