כמו צמח בר ורוקנרול מלא קוצים

 

 

 

"לקלטת של להקת ישראל צריך להאזין בחושך. אם שומעים אותה באור, מבינים שהאור מלאכותי, אפילו אם הוא בא מן השמש. שומעים את הקסטה, מזדככים ומתמלאים תקווה. גם כשהגיטרות צווחות וחורקות ונבו סבוראי זועק בקול מצמרר, גם אז לא מופיעים ספידים של אלימות.

ישראל היא התקווה בהתגלמותה. אחרי שהקסטה נגמרת חייבים להפוך אותה ולנגן אותה שוב, כי אי-אפשר להיפרד מן התקווה הממלאת אותך פתאום. כאן בעיר חיים שלושה אנשים, שחושבים שעות נוספות בשביל כל המוחות האטומים בסביבה. הם פתוחים לחלוטין, לא בראש, בבטן".

 

יורם בר על קלטת של להקת ישראל בהופעה

 

לא הייתי בערב שנערך בשבוע שעבר ב"גדה השמאלית" לזכר מבקר המוזיקה יורם בר, ככה שאני לא יכול לספר על מה שהיה שם, אבל יש לי כמה דברים שחשוב לי להגיד על האיש הזה, שהסרטן לקח בטרם הגיע לגיל 30.

יורם בר היה מבקר מוזיקה ב"כל העיר" הירושלמי בשנות השמונים ותחילת התשעים, בימים ש"מיקס" היה מיתולוגיה של ההווה. מלבד "קליפ" של עיתון "חדשות", המקום האמיתי היחיד לקרוא על משהו שלא מסריח ממיינסטרים היה "כל העיר".

עשיתי שמיניות באוויר כדי להשיג את העיתון הזה ממקום מושבי בפרובינציית כפר סבא. בעיקר כי נודע לי שאוהד פישוף ואדם הורוביץ מנושאי המגבעת הם כותבים קבועים. הסקרנות שלי להכיר יותר את העולם של האנשים ששמעו את הקול של האלוהים האחר, ועשו את זה מהעיר ההיא שבליבה חומה, העניקה לי בהפתעה גמורה את הזכות לגלות את יורם בר.

 

חד וזוהר למרחקים

הוא היה מבקר חד. חסר סבלנות לכל דבר שהוא איתר בו זיוף או ניסיון להתחנף. הוא היה ירושלמי לפי הספר. בכל שבוע למדתי על הסביבה שהצמיחה את נושאי המגבעת. מיורם בר למדתי שהם לא היחידים. אצלו קראתי לראשונה על 3ח, להקת ישראל, אחת שתיים כזה ועופות מוזרים אחרים. המחויבות שלו לאמנות לאידאה המוזיקלית שהוא האמין בה זהרה למרחקים.
 

 

יורם בר. הרעש הכי מדויק

 

 

"אז אולי לא הכמות קובעת, אלא האיכות, ואולי מישהו ישים סוף-סוף לב לעובדה, שבעיר הזו קורה בזמן האחרון משהו גדול ובלתי יאומן, כשמכיוון תיאטרון פרגוד עולים צלילי גל-חדש מכוסחים של להקות צעירות, האומרות גם את המלים "fuck", "בני-זונות", "להרוג", "משעמם" ועוד כמה, הנחשבות לטאבו אפילו בקרב הלהקות התל-אביביות הקיצוניות ביותר, אם יש כאלה".

בר על מרתון להקות בתיאטרון פרגוד

היה עוד משהו שגרם לי לסמוך על יורם בר יותר מאשר על מבקרים אחרים. הוא לא היה מוזיקאי. כן, הוא תופף פעם באיזו להקה (ירושלמית, אלא מה) וכן הוא הבין לא מעט. אבל בניגוד לחברי המגבעת שכתבו בעיתון, ולמוזיקאים אחרים שכתבו במקומון הירושלמי המתחרה, הוא היה פנאט של מוזיקה, מכור לחוויה מוזיקלית עם משמעות, להופעה שבה אתה הולך לאיבוד בתוך עצמך וחוזר הביתה חדש ומנוער לגמרי.

 

בלי לחבר גיטרה למגבר

יש הבדל גדול בין מבקר מוזיקה שבא מחוויית האזנה לבדה, מהתשוקה למוזיקה, בלי לדעת איך מנגנים את "בית השמש העולה", כזה שמעולם לא חיבר בעצמו גיטרה למגבר, לבין אלה שכותבים על מוזיקה ביום, ועושים מוזיקה בלילה. זה לא הבדל ערכי חלילה, ובוודאי שהראשון אינו עדיף על האחרון.

אני מעריץ מוזיקאים, אני מתפעל מהיכולות שלהם ומהתעוזה להתמודד עם אתגר פיזי אמיתי – לעמוד על במה, להפיק את הצלילים הנכונים, הפלאיים. אלה שיכולים לתאר את הדברים הלא-מילוליים שאני מרגיש באמצעות אקורדים ותווים. אבל רק מי שכמוני עומד מצד הקהל, הוא מי שאני יכול להזדהות איתו כמבקר, כסמכות של טעם. יורם בר לא היה הבחור שיעקוב אחרי תנועות יד שמאל של הסולן על צוואר הגיטרה ויתרשם מהמהירות או מהוירטואוזיות של הפקת הצליל. כלומר, אולי גם. אבל לא רק.

מוזיקה היא פלא שמעבר למיומנות הטכנית. אפשר להתפעל מווירטואוזים, אבל כדי להאמין להם באמת, צריך שהם יהיו מסוגלים לתת יותר מזה. מצד שני, אלה ש"לא יודעים לנגן" יכולים לנגן הכי נכון ולייצר את הרעש הכי מדויק. יורם בר לא המציא את הגישה הזאת, אבל בזירה המקומית הוא היה נדיר למדי, וכמעט היחיד.

 

הבטחות בקומת המרתף

היום זה נשמע מוזר, אבל בימי טרום האינטרנט, כשהרדיו היה אמנם יותר מגוון אבל לא הגיע לכל פינה, השאלה האם המוזיקה הזאת היא בשבילי, היא בדיוק הביטוי של כוחו של המבקר. הלכתי לקנות תקליטים בגלל ביקורות שקראתי הרבה יותר מאשר בגלל משהו ששמעתי ברדיו ומצא חן בעיני.

המילים היו אלא שלכדו אותי, שגרמו לי לנסוע לבית התקליט בפינסקר, לרדת לקומת המרתף עם התקליטים המיובאים של כל מיני אמנים שאף אחד לא מכיר, כדי לחזור הביתה עם תקליט מסוים שיקיים את מה שיורם בר, או שרון מולדאבי, או גיורא פרבר, רורברגר, או אוחובסקי כתבו עליו בצורה שגרמה לי לחשוב שיש בו הבטחה עבורי, עבור מה שאני זקוק לו במוזיקה שאני שומע.

 

דרך חיים ומשפטי מפתח

שנה בערך אחרי שנפטר, קראתי ב"כל העיר" שאמו של בר הוציאה ספר מהודר שכלל את כל מה שהוא כתב בעיתון. התקשרתי, הייתי מוכן לשלם כמה שיעלה. אבל את הספר הנפלא הזה, אינציקלופדיה של תשוקה ורעש קיבלתי ממנה במתנה ואני נוצר אותו עד היום. ואפילו זוכר ממנו לא מעט משפטי מפתח. היום, תודה לאל יש גם אתר, ורוב האוצר הזה זמין שם, נוח לחיפוש ומלא בכל טוב.

 

"עליתי על האלבום החדש של ווייר, מצאתי קרון ריק והתיישבתי ליד החלון. ווייר נוסעים בהמון מקומות, דוהרים במנהרות בטון ארוכות עם אורות מרצדים. מאיטים על יד פנסי רחוב בודדים שנשטפים בגשם דק ומעצבן, מרסקים מאות גלולות צבעוניות ששופכות את המוח אל תוך אותה המציאות בדיוק, פולטים משפטי ייאוש ציניים, מקרינים סרטי פורנו גרמניים ומסיימים בתוך מרכז קניות אירופי סטרילי".

בר על האלבום manscape של ווייר

 

יורם איננו, אבל המוזיקה נשארת, וכמו שכתב עיתונאי הרוק האגדי לסטר בנגס ומצוטט כמוטו באחד הבלוגים האהובים עלי – "רוקנרול הוא מהות החיים וכתיבה על רוקנרול היא דרך חיים". יורם בר קיים את המשפט הזה בכל יום בחייו הקצרים להכאיב.

 

הערב שנערך לזכרו לא בא לציין איזשהו תאריך. בר נפטר במרץ 1995, ואנחנו באוגוסט. המארגנים הסבירו שהסיבה היא "געגועים עזים". כמו בחיים, יום השנה לא אומר הרבה. אדם שאיננו ממשיך לחיות רק על הגעגוע. וגעגוע לא עובד עם לוח שנה.

 

 

 

האתר של יורם בר

בן שלו על יורם בר
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On 9 באוגוסט 2009 at 7:55

    איזה יופי של פוסט, מעניין, ראוי ונוגע
    וברוך הבא שוב, לא היית כאן זמן רב כמדומני

  • איתי  On 9 באוגוסט 2009 at 21:16

    בתיכון הייתי דתי, עם כיפה והכל. כמעט כולם מסביבי שמעו את אברהם פריד, האמיצים את שלמה ארצי ומשינה, אבל אני הייתי סו פאקינג ספיישל, לי היה את "כל העיר". כתבו שם אנשים כמו אוהד פישוף ואסף גברון, ואחרים. היה להם מדור מוסיקה שנקרא "מיקס" ששלט בנשמה שלי. הייתי מחכה ליום שישי כל השבוע ואז פותח את "מיקס", קורא על להקות שצריך לאהוב (נגיד "ניו אורדר"), להקות שצריך לשנוא (נגיד "פינק פלויד" אחרי שסיד בארט עזב), תופעות מוזיקליות מיותרות (רוק מתקדם) פחות מיותרות (פאנק), וכו'. לא טרחתי בכלל לנסות ולהקשיב ללהקות שלא הייתי אמור לאהוב (היה להם משהו שם במערכת נגד פרל ג'אם, למשל) והייתי קונה דיסקים שלא הצלחתי לאהוב בשמיעה ראשונה ושומע אותם פעם אחרי פעם כדי ש"יגדלו עלי", מתעצבן כשלא הייתי מצליח.

    לפעמים דילגתי על ארוחות צהריים כדי לחסוך קצת כסף וללכת ל"פיקדלי" (מין חנות ירושלמית קטנה) אחרי שנגמרו הלימודים. מחטט שם בקרטונים שטוחים גדולים עם מאות קסטות ישנות במחירים שערוריתיים. ניסיתי לפעמים לקשור שיחה עם המוכרים, שיחות קטנות כאלה (יש לכם את התקליט החדש של ג'יזס אנד מארי צ'יין, זה טוב, נכון?) אם הם היו ממליצים על משהו שלא הייתי אמור לאהוב הייתי צוחק עליהם (בלב).

    הימים הטובים ביותר היו כשהתחילה שנה אזרחית (עד אז הייתי חושב בחודשים עבריים, למען האמת, עד לצבא זיהיתי בעיקר את נובמבר, דצמבר וינואר, מסיבות שיפורטו להלן), סיכומי שנה היו המומחיות של "מיקס", עשרה כותבים היו בוחרים עשרה אלבומים שהם אהבו השנה. הכנתי רשימות – כמה מהאלבומים המומלצים כבר יש לי, כמה שמעתי במקרה ברדיו, כמה דיסקים אני חייב לקנות כדי להרגיש שאני כבר שולט בשנת 94'. לא היה לי מספיק כסף ולכן נהגתי להצליב בין הבחירות: שלושה עיתונאים בחרו את פיוצ'ר סאונד אוף לונדון, רק שניים את החדש של נירוונה, אבל אחד מהם הוא אוהד פישוף, ששווה יותר.

    זהו, הייתה תקופה יפה

  • יוסי  On 9 באוגוסט 2009 at 21:49

    זאת הלהקה שיורם ניגן בה כמו גם בהרכבים אחרים שהשפיעו לא מעט על העשיה הירושלמית הפוריה של אותן שנים. גם הן לא צמחו יש מאין אלא נבנו על יסודות מוקדמים כמו פגסוס וכמובן הרכבים חשובים כמו הבמה החשמלית וגן עדן. ובל נשכח את מוריס שתמיד היה שם.

  • יעל  On 9 באוגוסט 2009 at 22:27

    כתבת יפה. מצטרפת להמלצה על אתר הביקורות של בר, אפשר לשוטט בו שעות.

  • Jack-In-Box  On 10 באוגוסט 2009 at 23:01

    תודה! בהחלט חסרים כיום דמויות כאלה במוזיקה המקומית.

  • דן  On 11 באוגוסט 2009 at 6:42

    יופי של כתבה.
    כמי שהכיר אותו, אני מודה לך
    דן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: