כמו צמח בר ורוקנרול מלא קוצים

"לקלטת של להקת ישראל צריך להאזין בחושך. אם שומעים אותה באור, מבינים שהאור מלאכותי, אפילו אם הוא בא מן השמש. שומעים את הקסטה, מזדככים ומתמלאים תקווה. גם כשהגיטרות צווחות וחורקות ונבו סבוראי זועק בקול מצמרר, גם אז לא מופיעים ספידים של אלימות. ישראל היא התקווה בהתגלמותה. אחרי שהקסטה נגמרת חייבים להפוך אותה ולנגן אותה שוב, כי אי-אפשר להיפרד מן התקווה הממלאת אותך פתאום. כאן בעיר חיים שלושה אנשים, שחושבים שעות נוספות בשביל כל המוחות האטומים בסביבה. הם פתוחים לחלוטין, לא בראש, בבטן". יורם בר על קלטת של להקת ישראל בהופעה

לא הייתי בערב שנערך בשבוע שעבר ב"גדה השמאלית" לזכר מבקר המוזיקה יורם בר, ככה שאני לא יכול לספר על מה שהיה שם, אבל יש לי כמה דברים שחשוב לי להגיד על האיש הזה, שהסרטן לקח בטרם הגיע לגיל 30.

יורם בר היה מבקר מוזיקה ב"כל העיר" הירושלמי בשנות השמונים ותחילת התשעים, בימים ש"מיקס" היה מיתולוגיה של ההווה. מלבד "קליפ" של עיתון "חדשות", המקום האמיתי היחיד לקרוא על משהו שלא מסריח ממיינסטרים היה "כל העיר".

עשיתי שמיניות באוויר כדי להשיג את העיתון הזה ממקום מושבי בפרובינציית כפר סבא. בעיקר כי נודע לי שאוהד פישוף ואדם הורוביץ מנושאי המגבעת הם כותבים קבועים. הסקרנות שלי להכיר יותר את העולם של האנשים ששמעו את הקול של האלוהים האחר, ועשו את זה מהעיר ההיא שבליבה חומה, העניקה לי בהפתעה גמורה את הזכות לגלות את יורם בר.

חד וזוהר למרחקים

הוא היה מבקר חד. חסר סבלנות לכל דבר שהוא איתר בו זיוף או ניסיון להתחנף. הוא היה ירושלמי לפי הספר. בכל שבוע למדתי על הסביבה שהצמיחה את נושאי המגבעת. מיורם בר למדתי שהם לא היחידים. אצלו קראתי לראשונה על 3ח, להקת ישראל, אחת שתיים כזה ועופות מוזרים אחרים. המחויבות שלו לאמנות לאידאה המוזיקלית שהוא האמין בה זהרה למרחקים.

יורם בר. הרעש הכי מדויק

"אז אולי לא הכמות קובעת, אלא האיכות, ואולי מישהו ישים סוף-סוף לב לעובדה, שבעיר הזו קורה בזמן האחרון משהו גדול ובלתי יאומן, כשמכיוון תיאטרון פרגוד עולים צלילי גל-חדש מכוסחים של להקות צעירות, האומרות גם את המלים "fuck", "בני-זונות", "להרוג", "משעמם" ועוד כמה, הנחשבות לטאבו אפילו בקרב הלהקות התל-אביביות הקיצוניות ביותר, אם יש כאלה". בר על מרתון להקות בתיאטרון פרגוד

היה עוד משהו שגרם לי לסמוך על יורם בר יותר מאשר על מבקרים אחרים. הוא לא היה מוזיקאי. כן, הוא תופף פעם באיזו להקה (ירושלמית, אלא מה) וכן הוא הבין לא מעט. אבל בניגוד לחברי המגבעת שכתבו בעיתון, ולמוזיקאים אחרים שכתבו במקומון הירושלמי המתחרה, הוא היה פנאט של מוזיקה, מכור לחוויה מוזיקלית עם משמעות, להופעה שבה אתה הולך לאיבוד בתוך עצמך וחוזר הביתה חדש ומנוער לגמרי.

בלי לחבר גיטרה למגבר

יש הבדל גדול בין מבקר מוזיקה שבא מחוויית האזנה לבדה, מהתשוקה למוזיקה, בלי לדעת איך מנגנים את "בית השמש העולה", כזה שמעולם לא חיבר בעצמו גיטרה למגבר, לבין אלה שכותבים על מוזיקה ביום, ועושים מוזיקה בלילה. זה לא הבדל ערכי חלילה, ובוודאי שהראשון אינו עדיף על האחרון.

אני מעריץ מוזיקאים, אני מתפעל מהיכולות שלהם ומהתעוזה להתמודד עם אתגר פיזי אמיתי – לעמוד על במה, להפיק את הצלילים הנכונים, הפלאיים. אלה שיכולים לתאר את הדברים הלא-מילוליים שאני מרגיש באמצעות אקורדים ותווים. אבל רק מי שכמוני עומד מצד הקהל, הוא מי שאני יכול להזדהות איתו כמבקר, כסמכות של טעם. יורם בר לא היה הבחור שיעקוב אחרי תנועות יד שמאל של הסולן על צוואר הגיטרה ויתרשם מהמהירות או מהוירטואוזיות של הפקת הצליל. כלומר, אולי גם. אבל לא רק.

מוזיקה היא פלא שמעבר למיומנות הטכנית. אפשר להתפעל מווירטואוזים, אבל כדי להאמין להם באמת, צריך שהם יהיו מסוגלים לתת יותר מזה. מצד שני, אלה ש"לא יודעים לנגן" יכולים לנגן הכי נכון ולייצר את הרעש הכי מדויק. יורם בר לא המציא את הגישה הזאת, אבל בזירה המקומית הוא היה נדיר למדי, וכמעט היחיד.

הבטחות בקומת המרתף

היום זה נשמע מוזר, אבל בימי טרום האינטרנט, כשהרדיו היה אמנם יותר מגוון אבל לא הגיע לכל פינה, השאלה האם המוזיקה הזאת היא בשבילי, היא בדיוק הביטוי של כוחו של המבקר. הלכתי לקנות תקליטים בגלל ביקורות שקראתי הרבה יותר מאשר בגלל משהו ששמעתי ברדיו ומצא חן בעיני.

המילים היו אלא שלכדו אותי, שגרמו לי לנסוע לבית התקליט בפינסקר, לרדת לקומת המרתף עם התקליטים המיובאים של כל מיני אמנים שאף אחד לא מכיר, כדי לחזור הביתה עם תקליט מסוים שיקיים את מה שיורם בר, או שרון מולדאבי, או גיורא פרבר, רורברגר, או אוחובסקי כתבו עליו בצורה שגרמה לי לחשוב שיש בו הבטחה עבורי, עבור מה שאני זקוק לו במוזיקה שאני שומע.

דרך חיים ומשפטי מפתח

שנה בערך אחרי שנפטר, קראתי ב"כל העיר" שאמו של בר הוציאה ספר מהודר שכלל את כל מה שהוא כתב בעיתון. התקשרתי, הייתי מוכן לשלם כמה שיעלה. אבל את הספר הנפלא הזה, אינציקלופדיה של תשוקה ורעש קיבלתי ממנה במתנה ואני נוצר אותו עד היום. ואפילו זוכר ממנו לא מעט משפטי מפתח. היום, תודה לאל יש גם אתר, ורוב האוצר הזה זמין שם, נוח לחיפוש ומלא בכל טוב.

"עליתי על האלבום החדש של ווייר, מצאתי קרון ריק והתיישבתי ליד החלון. ווייר נוסעים בהמון מקומות, דוהרים במנהרות בטון ארוכות עם אורות מרצדים. מאיטים על יד פנסי רחוב בודדים שנשטפים בגשם דק ומעצבן, מרסקים מאות גלולות צבעוניות ששופכות את המוח אל תוך אותה המציאות בדיוק, פולטים משפטי ייאוש ציניים, מקרינים סרטי פורנו גרמניים ומסיימים בתוך מרכז קניות אירופי סטרילי". בר על האלבום manscape של ווייר

יורם איננו, אבל המוזיקה נשארת, וכמו שכתב עיתונאי הרוק האגדי לסטר בנגס ומצוטט כמוטו באחד הבלוגים האהובים עלי – "רוקנרול הוא מהות החיים וכתיבה על רוקנרול היא דרך חיים". יורם בר קיים את המשפט הזה בכל יום בחייו הקצרים להכאיב.

הערב שנערך לזכרו לא בא לציין איזשהו תאריך. בר נפטר במרץ 1995, ואנחנו באוגוסט. המארגנים הסבירו שהסיבה היא "געגועים עזים". כמו בחיים, יום השנה לא אומר הרבה. אדם שאיננו ממשיך לחיות רק על הגעגוע. וגעגוע לא עובד עם לוח שנה.

האתר של יורם בר

בן שלו על יורם בר