את נראית כמו החיקוי של החיקוי שלך

הקהל הגיע כדי לצלם סלפי ולהעלות לפייסבוק. אולי זה לא נורא כי גם סווייד לא ממש היו על הבמה בהיכל הספורט. כלומר ברט אנדרסון השתדל נורא, אבל ההולוגרמות שהחזיקו כלי נגינה מאחוריו השאירו חוויה פגומה

נעזוב את התורים הכמו סובייטיים לבירה שבכלל אסור להכניס לאולם, נעזוב את מתחם הוי.אי.פי שחולק למיוחסים באמת ולסתם פראיירים ששילמו יותר, ונתחיל בתחושה שעל הבמה נראו ברט אנדרסון אחד, שכבר מזמן לא ״So Young״ והרכב של הולוגרמות חלולות שאולי היו בגופן בתל אביב אבל רוחן נגוזה מהכוכב שלנו עוד בניינטיז.

אנדרסון נתן הכל, את כל מה שהיה יכול לתת, ועל כך העידה חולצתו הספוגה כולה בזיעה. אבל תקריבים של פניו במכסי הווידיאו הראו כמה הוא מתוסכל מהסאונד ושגם תגובת הקהל ביציעים נראתה לו אנמית מדי. בתנועות משונות של מדריך בריקודי עם ניסה אנדרסון להכניס את כולם לתוך החוויה של סווייד וכשל.

מצד שני, בני המזל המקושרים שהורשו להגיע למרגלות הבמה דווקא התלהבו מאוד ובחלק מהשירים אנדרסון גם התקרב והושיט להם יד. יתר הלהקה שמרה על דיסטנס ואולי הסטטיות שלהם נבעה מהצורך הנואש לשמור על דופק יציב, קשה לדעת.

 

 

 

בין שורות הוי.אי.פי הרחוקות, במיוחד בהתחלת המופע שבה כיכב צבר שירים מהתקופה המאוחרת של הלהקה, מצאתי עניין אנתרופולוגי במי שישבו לפני ומסביבי. קשה להבין את הצורך המשונה של יותר מדי אנשים לצלם בסמארטפון קליפים לשירים שלמים. יפה שהרוב כבר הפנימו שלא מצלמים וידיאו ורטיקלי, אבל עדיין מדובר בעיסוק מטופש למדי. למי תראו את זה, לנכדים? לא עדיף לנסות להיות בהווה ולחוות את ההופעה עצמה?

העתק של העתק. הצופה מצלמת קליפ מתוך מסך הווידיאו שבצד הבמה

אבל מה שראיתי לפני היה שיא: אנשים לא צילמו את הבמה, כי היא הייתה קצת רחוקה. במקום זה, הסמארטפונים כוונו לעבר שני מסכי הווידיאו שבצדי הבמה (ראו תמונה). ממש דימוי לסווייד המאוחרים – שעתוק נוצץ וחלול של גלאם רוק מהסבנטיז עם רוח כמו אינדיבידואלית בנוסח מוריסי וניסיון לתאר את חיי הפרברים כמחנק רגשי שפורקנו בהערצת כוכבי קולנוע ודוגמניות.

רוב ההופעה של סווייד לא עשתה חסד עם גוף היצירה שלהם. אם שני האלבומים הראשונים שלהם היו שילוב כה בריטי של גלאם דו-מיני סטייל דיווידבואי עם תשוקת נעורים מתפרצת שלמדנו מהסמיתס, ההמשך היה משחק על מאניירה אחת שהתחילה לעייף כבר מהצליל הראשון. אנדרסון נשבה בעולם פיקטיבי שבו משום מה היה נדמה לו שהוא הפך לדובר של דור, אלא ש"Filmstar"', "Trash", ו-"She's in Fashion" רק המחישו את השטאנץ שמונח על שולחן העבודה של הסולן הרזה עם הפוזה של המיניות המעורפלת. ריצ׳רד אוקס, שירש את מקומו של ברנרד באטלר, עדיין שוחה בנעליים שהיו גדולות עליו עוד ב-1995.

סווייד מודל 2015 היא חבורה נטולת ברק ואם לא אנדרסון בראשם עם מיקרופון ביד, הם לא היו ממלאים אפילו את האוזןבר, מקסימום איזה מועדון לגיל הזהב. האנשים על הבמה מצדיקים את קיומם ברגעים מעטים מדי של חזרה לחומר המוקדם. כאילו כדי לסמן וי, סווייד ביצעו את כל הסינגלים מהאלבום הראשון והשני וזרקו עצם קטנה למעריצים האמיתיים: ביצוע של "To The Birds", הבי סייד מהסינגל הראשון של סווייד אי פעם. אבל זה היה מעט מדי ואפילו קצת מאוחר מדי.

ואגב מאוחר: כשהלהקה ירדה מהבמה עברה שעה וקצת מאז שהחלה ההופעה. הייתי משוכנע שזה רק החלק הראשון, שסווייד לא יכולה להסתפק במופע של שעה לפני הדרנים. טעיתי. החבר'ה התעייפו.

שן ברט, שן. הסמיתס כבר לא יתאחדו.

סווייד בהופעה, היכל הספורט יד אליהו, 30 ביולי 2015