הרומן שלי עם ג'ון קייל

 

לא בתפקיד משני. הוולווט אנדרגאונד. קייל ראשון מימין

בסכמות של עיתונאים, יחצנים וכותבי פריוויואים, תמיד יסבירו שג'ון קייל היה ב"ולווט אנדרגראונד". שם הוא ניגן על ויולה חשמלית ובאס. מקובל לחשוב שבוולווט קייל שיחק תפקיד משני, לכאורה, כי הוא לא היה היוצר. בעיני, קייל הוא הוא האיש החשוב שיצא מהלהקה הענקית ההיא. אם מעריצי ביטלס נחלקים לאנשי פול ואנשי ג'ון, עבורי, כמעריץ של הוולוט, בין ריד לקייל, תמיד אלך עם קייל. בין אם זה למינימליזם אוונגרדי או שזו מוזיקה סימפונית אינסטרומנטלית.

  

תמיד אלך איתו. קייל כפי שצולם ע"י המחבר. דן ת"א 2006

 

כתולעת של עיתונים ותקליטים, הטעם המוזיקלי שלי התגבש מקריאה בכל חומר כתוב שהצלחתי למצוא. כשהאנגלית שלי הייתה בחיתוליה, וה-NME היה יותר מדי בשבילי, 'קליפ' של 'חדשות' – עם שרון מולדאבי, יובל לוי, גיורא פרבר ואחרים – היה מקור האינפורמציה העיקרי. אני זוכר ראיון שעשו שם עם יוסי אלפנט. הוא סיפר שם על התקופה שלו בניו יורק ("כל מדרכה שם מזכירה לי דילר אחר", הוא אמר שם וזה נחרט בי). בין חוויות ניו יורק שלו, הייתה פעם שבה הוא פגש את ג'ון קייל באיזה באר והם השתכרו יחד. אלפנט סיפר שקייל בכה לו על הכתף, שהוא כישלון ולמה לעזאזל הוא לא יכול לכתוב להיטים כמו סטיב מילר. הייתי ילד. עוד לא ידעתי כל כך מי זה קייל, למרות שאפשר היה להבין מההקשר שעבור אנשים "כמונו" קייל לעולם יהיו שווה הרבה יותר מסטיב מילר. זה היה הרגע הראשון שבו רציתי להקשיב לקייל ואולי אפילו לחבק אותו. בפנים, בתוך הלב, כבר ידעתי שקייל ואני עוד ניפגש.
 

 

זה לא קרה מיד. רשימת הקניות שלי בביקורים ב"בית התקליט" המיתולוגי בפינסקר התארכה עם כל גיליון של 'קליפ', ככה שקייל חיכה עוד קצת. פגשתי את "פריס 1919" במקרה במדף של מוזלים והחלטתי לקחת הביתה. אני מתבייש לומר היום, אבל לא התחברתי. משהו שם נשמע לי עמום. היום אני נוטה להאשים את איכות ההדפסה של התקליט, אבל אין לי הוכחות, כי לא הרבה זמן אחר כך, מכרתי אותו.

ובכל זאת ידעתי שהאיש הזה ישנה לי את החיים. הזמן עבר, ואז יצא האלבום ששתי הצ'ילבות, ריד וקייל, הקליטו לזכר הפטרון מימי הוולווט, אנדי וורהול. 'שירים לדרלה' היה השער דרכו נכנסתי לעולמו של קייל. שמתי לב איך השירים שקייל שר לופתים אותי במקום יותר עמוק. כשהוא שר את 'Forever Changed', אני חושב שהתחלתי להבין. היה משהו בקול שלו. מעין צורך דחוף לומר משהו. היה לי ברור שיש לו משהו שהוא חייב להגיד לי. ואני חייב להקשיב. 
 

שלוש שנים אחרי זה, כבר הייתי בצבא. אז יצא אלבום ההופעה "רסיסי עונה גשומה". קניתי את הקלטת וישבתי עם האוזניות בדרך לבסיס ליד טבריה, שלוש וחצי שעות נסיעה עם אם 16 מקוצר הנשען על רצפת האוטובוס ומכה בי עם כל פניה של הנהג. הקשבתי הלוך וחזור. ועוד פעם בדרך לסככת העבודה, ועוד פעם בטייפ הנייד על ארבע סוללות עם הכיתוב (צ). ובסוף היום, שוב.

הפסנתר העירום, הגיטרה האקוסטית שאיננה מתחנפת לרגע. הפראות והעדינות. "רסיסי עונה גשומה" הוא מסע מרהיב על פני עשרים ומשהו שנות קריירה. כולל שני קאברים מהסוג הבלתי נשכח, אחד לקלאסיקה של אלביס, 'הארטברייק הוטל' ואחד שאפילו מי שלא שמעו על קייל מעולם, אבל פותחים גלגלצ מדי פעם מכירים – 'הללויה' של ליאונרד כהן.
כמה חודשים אחר כך, עשה איתי הגורל עוד חסד, קייל בא להופיע בסינרמה עם הסט ליסט של האלבום. לא היה מאושר ממני. הרי לא מכבר הוטבלתי סופית לדת הקיילית, והנה כבר זכיתי לראות אותו על במה. שר את 'קלוז וואץ'" ומקדים ואומר, כמו בדיסק, "זה שיר אהבה, אז חבקו את מי שאתם אוהבים".

חבקו את מי שאתם אוהבים. 'רסיסי עונה גשומה'

בארון הדיסקים, מדף הקייל שלי הוא מהכבדים במדפים. נדמה לי שלא רק מספר האלבומים שהוא הוציא גרם לכך, אלא העובדה שגם היום, כשהוא בן 64, הוא רחוק מאוד מלהיות אחד שעתידו מאחוריו. רק לפני שנה הוא היה שוב בארץ והופיע עם להקה שרוב חבריה נולדו מן הסתם אחרי ש'קלוז ווטץ" כבר היה לקלאסיקה.

בניגוד לאמנים אחרים, התברר שאלבומי קייל הטובים ביותר הם אלה שהוקלטו בהופעה. אם מתוך עשרים ומשהו הדיסקים של קייל שיש לי הייתי נאלץ לבחור בשלושה. מן הסתם, היו אלה שלושת אלבומי הלייב: 'סאבוטז' / לייב" (1979), "גם לבוקרות יש את הבלוז" (1987) וכמובן, "רסיסי עונה גשומה" (1993). שלושתם מציגים את קייל בשלושה מצבי צבירה שונים לחלוטין. פאנקיסט, רוקר מהאולד סקול ומאסטרו אירופי עם זיק של טירוף בעיניים (בהתאמה)

סבוטאז' /לייב- הופעה במועדון CBGB, בית האמיצים של חלוצי הפאנק הניו יורקי. תשעה שירים קורעי לב ובועטים בבטן. קייל מוקף בנגנים שמבינים אותו מצוין. הוא הולך איתם רחוק, ויודע שהגיטרה היא הרובה שלו. "זה הבוקר שאחרי", הוא שר ב'רְאָיָה', "הלוואי ויכולתי לזכור מה עשיתי אתמול / אם הייתי ילד טוב, או אם הלכתי מכות". חלק מהיופי באלבום הוא שרוב השירים לא מופיעים בשום תקליט אולפן.

 
 

גם לבוקרות יש את הבלוז– בעטיפה שנראית כמו של בוטלג (ולא כך הוא) יש שמונה שירים. גם הם ברובם לא מופיעים בשום אלבום אחר. הקלטה של שתי הופעות שנערכו בערך באותו זמן של סבוטאז', אבל עם הרכב אחר לגמרי. בשיר הנושא הוא מקונן: "הם קוראים לזה אהבה, כן הם קוראים לזה אהבה / וזו רק אהבה / אבל זו רק אהבה". מילים כתובות לא יספיקו. צריך לשמוע.
 
 

 

 

רסיסי עונה גשומה– עשרים שירים כשרק קייל על הבמה. פעם בפסנתר ופעם על הגיטרה ויש לו שפע של אנרגיות. הוא נותן כבוד לכל מילה, אם היא שלו, ואם של דילן תומס. לוקח אותך ביד לכל פינה אפלה. אתה נפעם מהיופי, נבעת מהכאב ומדמם מהכרת תודה.